Archive for יולי, 2011

150,000 לא משקרים

יולי 31, 2011

מספרים גדולים. לסוציולוגים הפתרונים. אבל לא רק להם. והשאלה הגדולה: איך מתנהלים מכאן, באופן שנכון לאנשים שחיים כאן. לא מדובר רק על גבולות שנוגעים בארצות אחרות, מדובר על גבולות בין איש לאיש, בין מעמד למעמד.

אני מרגישה טוב עם המחאה הזו, יודעת שהיא במקומה, צודקת. יודעת שמול הכוחות האלה שלה פועלים כוחות מנוגדים. איזה מהכוחות יגבר? איזה שיווי משקל חדש יווצר כאן?

דבר אחד כבר ברור, בני הדור הזה, שגדלו בבתים שהקשיבו להם, יוצאים ומשמיעים את דבריהם, והם לא יוותרו.

ברקע אני שומעת רדיו, עמיר פרץ מבקש הקפאת מחירים שיעלו מיליארדים. כן, אומר, אמיר פרץ, הדור הזה לא שווה מיליארדים? וכן. הדור הזה – שווה. ואת התמורה לכך – אני בטוחה שיתן.

ולסיום: ברגעים האלה, אני תוהה לעצמי – האם הקול שלי חשוב כאן? האם התמיכה שלי מועילה למישהו חוץ ממני?

אני לא יודעת, אבל אני שגדלתי בדור  שנדרש הרבה יותר לכבד את הסמכות – אפילו אני, שמרדתי כבר בעבר, מרגישה שכן. יש כאן משהו חדש ומרענן, ואני מצטרפת אליו, בין אם תהיה לזה השפעה ובין אם לא.

ראיה הוליסטית

יולי 30, 2011

לוקחים מפה ושמים שם. לא מרגישים שחסר עד שהקערה שם מתמלאת ופה חסרה. זה מה שקרה כנראה, בין שאר הדברים בתחום הדיור. שמו שם בתים ודירות, הרבה מהם. חסר היה כאן. שמו שם כבישים, הרבה כבישים. חסרו כבישים כאן. שמו שם הרבה כסף, על הרבה משרות חדשות. לא נותר הרבה כסף כאן. ולראיה אלה שהתפנו אחרי ההתנתקות. רבים נשארו עד היום בלי אמצעים.

מדינה שלא חושבת רחוק – מכניסה את עצמה לבעיות. לא רואים אותן מיד, אבל אט אט הן צפות.

אותו דבר ברפואה: לא שמים בבתי החולים הציבוריים, פורחים אלה שממומנים ע"י ביטוחים וממון פרטי. לא שמים במיטות, אין תקנים, אין אחיות – שולחים את מי שיכול למקום אחר, זוהר יותר, יקר יותר.

יש לנו רק קדרה אחת. ומה שיש בקדרה לא יכול להספיק לכולם בלי חלוקה חושבת, צודקת ומרגישה.

עוד לא ברור לי איך תגמר השבת ומה יקרה למחאה. אני מקווה שללא קשר לכמה אנשים יצעדו ברחובות או יגורו באוהלים, וללא קשר לשביתת הרעב של מנהיג הרופאים – הממשלה תוכל להתעשת, ולהתחיל לתקן את הנחוץ.

אני חוששת מאד מתוצאות של כישלון המאבק. מקווה שלא נגיע לזה. לצעירים ולמשכילים – יש תמיד אלטרנטיבה אחרת.

איזו מן דמוקרטיה?

יולי 29, 2011

 

עד היום, הייתה לאנשי העסקים ברמות הגבוהות ביותר, אפשרות להשפיע. לא הייתה השפעה  של דור האנשים הנבונים, הלא עשירים, השכירים, שמאכלסים את המשרות שנושאות חלקים גדולים במשק. עכשיו המצב הזה השתנה. המוחים למיניהם רוצים להיות שותפים לקבלת ההחלטות, לא מתוקף היותם עשירים, לא מפני שיש להם יד על השלטר, או שיש להם השפעה בכנסת.

הדור הזה, שגדל על קוטג' (בניגוד לי שגדלתי מקסימום על גבינת כנען ומאוחר יותר כנענית, וכן גדלתי על לבן ולא על מעדנים למיניהם), ורוצה להמשיך לקנות  קוטג', במחיר סביר. בדרך הזאת, המוחה ללא אלימות, רוצים בני הדור הנוכחי,  האנשים הצעירים גם להשפיע על קבלת ההחלטות. הם רוצים להשתתף בהחלטה על מחירי המוצרים בלי להמציא קואופרטיבים. הם רוצים לקנות ללא מבצעים, במחיר סביר. הם רוצים להרגיש כאחד האדם, אפילו בארץ הקשה הזו.

ולכן, יש להניח שהמחאה תמשך. ותעסוק בכל תחומי החיים. לא רק בקוטג', דלק ודיור. העם הזה שהתחיל מנקודת מוצא של צדק, וקם בשביל שיהיו לו זכויות שוות, לא יוכל לשאת לאורך זמן את אלה שנבנים עליו ויונקים ממנו את כוחו ושכלו.

מערכת הרפואה קורסת, והד"ר אידלמן לא אוכל

יולי 28, 2011

צודק הד"ר אידלמן. מה עוד אפשר לעשות? הנשיא פרס, קרא לו לאכול, אבל איך הוא יכול לאכול, הוא הרי יודע מה בדיוק קורה. והתיאבון של כל אדם בריא, מסתלק אחרי שעתיים במיון.

דווקא בגלל שבימים אלה, אני נזקקת לשרותי הרפואה ורואה מה קורה בכל מקום – אני רוצה לומר: ד"ר אידלמן, שלא יפתו אותך. אתה חשוב מאד וגם הרופאים האחרים לאורך כל שדרת ההירארכיה הרפואית. בתי החולים נראים נורא, גם אלה שיש להם תקציבים, ובקרוב מאד, אם לא תגיע התרופה, חלק מהאנשים לא יגיע לבתי החולים הציבוריים ויפנה לאסותא ומקומות אחרים. ואלה שאין להם כסף, או ביטוח, אני מניחה שמצבם יהיה עגום ביותר. אולי לא יהיה.

גם אני עצמי, עומדת לעשות את המהלך הזה. כי מה לעשות. באופן מעשי, אין ברירה ואני ששומרת נפשי אני – לא יכולה לחכות שסגן השר יאפשר, שראש הממשלה ידבר. ואם אין אני לי מי לי? ואם לא עכשיו אימתי?

לכן הד"ר אידלמן: אני מחזיקה לך אצבעות, ומאחלת לך להצליח לעשות שינוי במצב. ומקווה שיהיה לך הכח לעמוד במשימה הקשה שנטלת על עצמך. חבל שאני לא יכולה להצטרף.  מזדהה מעומק ליבי.

רפואה חלומית

יולי 25, 2011

אז הגעתי לבית החולים. מגרש החניה היה ממש ממול, והשילוט הטוב הקטין את הצורך ללכת הרבה. היה מצוין וקריר, כשנכנסנו. פקידת הקבלה הייתה במקום ולא חיכה לנו פתק "מיד אשוב". עם המדבקות צעדנו לכיוון פינת ישיבה אסטטית מאד, ומיד יצאה אלינו אחות מאירת פנים. הוזמנו להיכנס. נלקחו פרטים, בוצעו בדיקות מידיות כמו לקיחת דמים וכו'. היא שאלה אם נרצה לשתות משהו וכיוונה אותנו לקולר. אמרה שיקח בין 15 דקות ל45 דקות, כי שני פצינטים אחרים בבדיקה. בחוץ חייכו אלינו המלוים של חולים אחרים, כי כולנו ידענו שהגענו למקום הנכון, בזמן הנכון וכי מיד יטפלו בנו. חיכיתי רק 20 דקות ובשום פנים ואופן לא יותר משלוש שעות. לא היו ויכוחים בין החולים לבין עצמם לגבי חוסר האחריות ואי הסדר, גם לא היה לחץ על הרופאים, אלא להיפך: אמון מלא וכבוד. כולם ידעו שלרופא יש שיקול דעת ואם יכניס אותי למשל, קודם, או שיכניס לראשונה את זו שהגיעה אחרי – זה יהיה מוצדק. אחר כך פגש אותי הרופא, והוא קודם כל תיחקר, ורק אחר כך עיין בחוות דעת קודמות (הוא הסביר לי שהוא עושה את זה כדי שלא להינעל על אבחנה קודמת). אחר כך רשם את דעתו ללא שום העתק והדבק, ושלח אותי למחלקה. במחלקה קיבלה אותי מיד אחות, והסבירה לי מה תבקש ממני. היא עשתה את כל הפעילויות הנכונות ואף אחד לא קרא לה באמצע לחולה אחר, כיוון שהיו מספיק אחיות. החדר היה נעים מאד ומצויד והיו רק שתי חולות בחדר. השרותים היו נקיים וזוהרים בכל שעה שנכנסתי אליהם. המגבות היו נעימות ורכות. אחרי הקבלה נרדמתי, למרות המתח, כי היה שקט ונעים. התעוררתי לביקור רופאים. היה להם זמן. הם עבדו כמו פעם. רופא בכיר שאל את הצעירים לדעתם. הם קיימו דיון חביב וחייכו אלי כיודעים שהנה, זמן מה אשהה כאן, ולאחריו אצא בריאה. עלו כמה אופציות לטיפול. הם הסכימו ביניהם, שיקיימו ישיבה אחרי הצהרים, ויוחלט על מהלך, שכמובן יוסבר לי באופן מפורט. אחר כך שלחו אלי סטודנט ששאל אותי שאלות מקיפות על מה ששייך ומה שלא שייך, ונשאלתי אם אני צריכה תמיכה כלשהי, כיוון שהם נותנים כל מה שהחולה צריך, יש להם צוות בינתחומי ומודעות לשרות ולמקצוענות. כששוחררתי לבסוף, היה המסמך המסכם מדויק להפליא. הנתונים לא עוותו, לא נשכחו, לא שונו. באופן כזה, הרופא שיקבל את המסמך, בהמשך, ידע בדיוק מה הלאה.

הייתי כל כך מרוצה, אבל אז גיליתי, ממש כמו בילדותי, שכל זה היה חלום. הצטערתי לגלות ששביתת הרופאים נמשכת ומתחזקת, שאלימות היא דרך חיים בבתי החולים, שכולם נדבקו במחלה ממארת של לחץ קבוע ויאוש (רופאים, חולים וכל צוות בית החולים), שראש הממשלה הוא גם שר הבריאות ואין לו זמן להקדיש לחולים, שמי שרוצה לחיות – צריך להילחם . הצטערתי לגלות שעכשיו מחפשים את הראש של מי לכרות: אולי של שר האוצר, שלא מצא פתרונות קודם. ובעיקר הצטערתי לגלות שהרופאים, ממש כמו סטודנטים, מוציאים אותי עם מסמך שחרור שלא תואם את המציאות המלאה, ובנוי על העתק והדבק, מה שמקל עליהם אבל מקשה על הפצינט האינטליגנטי. וגם כל הדברים שהיו טובים עד כה, ושהייתי מרוצה מהם, נבלעו בתוך ים הכאוס והאנומיה החברתית שמגיעה לכל מקום. ובתוך כל זה ממש לא האמנתי לעצמי שאני נעה בין גלים שמצדיקים את הרופאים העייפים וכועסים על ההתפוררות של כל מה שחשוב כאן. הסתכלתי מסביב וקראתי כתבה על העובדים הסוציאליים שבסופו של דבר לא קיבלו כלום. קיויתי שאולי מערכת הבריאות תראה אחרת, ומצבה יהיה טוב יותר בהמשך. ואם לא היום – אולי מחר…

חגיגה נודדת

יולי 24, 2011

הכי לא ציפיתי למצוא ספריה קטנה ונחמדה בבית חולים, אבל מצאתי. לקחתי את החגיגה הנודדת של המינגווי, וכבר אני מסיימת אותה כמעט.

הייתי צריכה להיות בחגיגה אחרת עם הסטודנטים שלי, אבל החיים זורמים בקצב אחר מהמתוכנן והגעתי למקום אחר, שבו החגיגות אחרות.

בתזמון טוב מאד, הבנתי מאיפה שאב וודי אלן את החומרים לסרט חצות בפריז. כמובן שמדובר בספרו של המינגווי שאני קוראת עכשיו בשמחה גדולה. זו כנראה החגיגה היחידה שניתן לקיים עכשיו. וכך, בין לבין, אני נחה, קוראת ונהנית.

המינגווי יכול להיות מאד משעשע עם הרכילות הספרותית, עם הארס פואטיקה שלו, עם הביקורת הספרותית, הביטויים הקולעים, עם המחשבה של כן או לא להיות פוליטיקלי קורקט בימים שהביטוי הזה עוד לא הומצא.

אני בחגיגה נודדת, מבינה שהחגיגה לא תמיד חגיגית כל כך…

קיום בת

טרור מעשה בית, בנורווגיה

יולי 23, 2011

הבניינים האפורים והכבדים, שסוף כל סוף הרגישו את שמש הקיץ הנורווגית הקרירה, לא התכוננו לזעם, לפעילות הטרור. החשד נפל על מוסלמים קיצוניים, ונחת בסופו של דבר על איש ימין קיצוני, אנטי איסלאמי.

איזה בלגן בתוך הים הזה של השקט המפנק. איזו הבנה ישנה-חדשה ששנאה וקיצוניות – יכולות להביא לסוף העולם. לא חשוב אם המקור הוא אידיולוגי, דתי, אחר.

רק אתמול אמרתי בשיחה, שחבל שהשכנים שלנו לא נורווגים. והנה, גם הנורווגים הורגים.

ויהי בימי שביתת הרופאים..

יולי 22, 2011

והימים, ימי שביתת הרופאים. מערכת הבריאות שגם בימים רגילים לא מושכת אותי להיות חלק ממנה, מגלה אותות של עייפות גדולה יותר, וחצי נטישה, במיוחד בימים האלה. בביקור האחרון שלי מצאתי את עצמי נעשית שקופה מידי פעם, רופאים מדברים זה עם זה על המאבק. אני שומעת. אמורה לא להתייחס. דווקא התייחסתי ואיחלתי להם הצלחה.

הגעתי למיון. אזדקק לניתוח. מקווה שהחיים שעלו על שרטון קטן, ישובו במהרה למסלול הרגיל.

עכשיו אני עומדת בפני דילמה: למצוא את השם הנכון, אצל יודעי דבר ולהגיע ל"אסותא" או למדיקל סנטר, תוך העזרות בביטוח נוסף, או להידחק יחד עם כולם בתור לבתי החולים הנאבקים על שמירת היכולת לתת שרות טוב יותר לכלל האזרחים, להיעזר בצוות עייף, לפחד משגיאות, וגם לדעת ששם מרוכזים רוב המכונים ורוב אמצעי העזר הנחוצים?

כרגע יש לי נטייה לללכת לכיוון הצוות העייף. יכול להיות שהיא תשתנה…

 

 

המנוף

יולי 21, 2011

מנוף אחד, בצבעי כתום, עומד על קו האופק, רחוק על רקע הים. כאן יקום אחד הבתים שיחסמו את הים.

על מה אני מלינה? מאז שעברתי לגור בנתניה, ראיתי את הים. ראיתי אותו גם כשגרתי בחיפה, פעם מהצד הצפוני שלו ופעם מהצד הדרומי. אני אוהבת לראות את הים, הרבה יותר מאשר לטבול בו. הים הוא שארית החיים. הים הוא העתיד. כשיש ים – אני יודעת שיש לאן להפליג.

מנוף יחיד כזה, הוא סמל לשינוי מתמיד, מהסוג שקורה מבלי שביקשתי, מהסוג שמכסה ומעלים את מה שהיה קודם, ורק גרוד של שכבות, וחיפוש אחרי תעוד ותמונות – מספר את האמת הישנה. האמת החדשה אומרת לי שכל זה הולך ונגמר.

אני עוקבת אחרי המנוף הזה. נראה לי שכבר העלה מספיק חומרי בניין לשתיים וחצי קומות. העליונה מכוסה וסגורה ברצועה ירוקה, שהיא ספק פיגום, ספק מסתור לנעשה שם. אני עוקבת אחריו, ורואה שהוא עומד באופן באופן לא סימטרי, בין שני המכשולים הגדולים, שגם הם נבנו אחרי שבאתי.

ההתחלה הזו, של מנוף בודד אחד, תביא בעקבותיה מנופים דומים. והפעילות הזו לא תשקוט עד שכל האופק שלי יהיה לבן, בנוי ובוהק, והכחול – לא ייוותר בו.

לפנות בוקר

יולי 20, 2011

בריזה מהים, זה מה שאני צריכה עכשיו. גם לא היה מזיק לי להרדם עוד קצת ולהשלים שינה של כמעט לילה שלם. אבל לגוף שלי יש מהלכים משל עצמו והוא לא נענה לי. ואולי אני לא נענית לגוף שלי וקובעת לו מה אני רוצה שיעשה. הוא אולי לא צריך.

אני שמה לב שאני מתייחסת לגוף שלי בלשון זכר. יש פערים שרק נשים נמצאות בהן כנראה. ויש מרחק ממש עכשיו ביני לבינו, מרחק של רצון וצורך. מרחק של זהות.

אני עוזבת ומתבוננת. מהחלון אפשר לראות שורות של אור. פעם היה הכל חשוך, בגלל הים. עכשיו משנכבש החול ונשתלו בניינים וכבישים – נדלקה גם תאורת הרחוב.

מתבוננת וצריכה להרוג זמן. כשיאיר בחוץ, אתכונן ליום ארוך (מחציתו עבודה, מחציתו למידה).

כבר קראתי את העיתון ולא מצאתי בו נחמה. נבהלתי מהתחרדותו של צהל, מקשריו הסימביוטיים של נתניהו עם בעל עיתון שמחולק חינם, ממצוקת הדיור, ממעמדה של ישראל, ממעמד הנשים.

רק מעמד הג'ז כאן הביא לי ניחומים וגם העובדה שבישראל, מתים היום פחות ממחלות סרטן ולב. שמחתי גם שהמשט הודפס בסופו של דבר בעמוד פנימי, בלי נפגעים. סימן שיש לנו חיוב – גם.