לצורכי כתיבת הספר, שאני ושולה כותבות, נסעתי לחיפה היפה, וראיינתי את פרופ' בלהה מנהיים.
חזרתי נרגשת: אישה מדהימה. דמות להזדהות. מודל לחיקוי. אוטנטיות בלי הפסקה.
את בלהה פגשתי לראשונה כשהייתי סטודנטית באוניברסיטת חיפה, ולפרנסתי הייתי עוזרת מחקר שלה, בטכניון. התרשמתי אז מהיקף המחקר, ובעיקר מהחבורה הגדולה של אנשים שהשתתפו בו: פסיכולוג, פיזולוג, איש הנדסת תעשיה וניהול, מומחה לוועדים, סטטיסטיקאית ועוד. המחקר התבצע באל על והיה צריך לעזור לפתור את בעית השביתות התכופות שהרחשו אז.
בין התמונות שזכורות לי, כזו ששוטטה והעבירה שאלונים בין העובדים ובין המטוסים, בולטות במיוחד הפגישות בדן קיסריה. שם, סביב השולחן הענק, והכיבוד המשובח, ישבו ביחד בלהה וחוקרים אחרים שפעלו תחת שרביטה, ונציגים של העובדים וההנהלה.
השבוע בביתה, חזרנו לימים ההם, ובלהה אמרה לי:
את יודעת, זה היה בהמשך לתאוריה… חשבתי רגע, ושאלתי: קורט לוין?
כן, היא אמרה. במצבי קונפליקט לא מתעסקים בעימותים, בהתחלה. קודם כל באה ההפשרה, כלומר למידה משותפת של הנושא מכל כיווניו, רק אחר כך מדברים.
ושוב הבנתי כמה זכיתי, שראיתי בפועל איך הדברים נעשים, במיוחד כיצד מיושמת הלכה למעשה התאוריה שהייתה בסיס לגישת הגשטלט, שהיא מענייני היום.
אני יודעת שזכיתי פעמיים: פעם אחת היה לי העונג (שלא ניצלתי עד הסוף, מחמת היותי צעירה מידי), לעבוד לצידה, ופעם שנייה – לפגוש אותה כעבור שנים על מנת לשוחח (במהלך השנים שעברו מאז, פגשתי את בלהה תכופות בכנסים וגם בפגישות מקריות ברחוב, ותמיד בשמחה), להבין את שעשתה, ללמוד את מקורות היעוץ הארגוני, לחזור הביתה למדע.
וסתם כך, אני רוצה לומר כאן: אני אוהבת את בלהה. אישה גדולה.
החיים בארגונים 
להשאיר תגובה