צנח לו זלזל

ככה זה.

היום נזכרתי ביועצת שהקשר עימה נגמר, בלי חצוצרות, בלי סיומים, בלי איחולי הצלחה. ככה, נגמר. וחשבתי על עוד קשר שנגמר.

ואחר כך קראתי ב"אלגנטיות של קיפוד" על צניחת הורד: "היה רחש קל, מין רטט שעשה "שששש" חרישי מאד מאד: ניצן של ורד עם קצה גבעול שבור צנח אל הדלפק. ברגע שהוא נגע בו, נשמע "פוף" עדין… קפאתי במקומי עם הכפית באוויר, המומה לגמרי. זה היה נפלא…" (עמ' 268).

ואחר כך נזכרתי בחיים נחמן ביאליק מספר על צניחת הזלזל, ו"כה ישן אנכי". וחשבתי על הקשרים בראש שלי. רק בראש שלי. והייתי קמצוץ פגועה.

עניינים לא סגורים. ענוגים. שומרי סוד. נעלמים ונאלמים. רק שאני לא מזהה את הרגע של ה"פוף", הוא תמיד פנימי, לא חיצוני, לא נראה לעין.

הבנה שזה הסתיים. ותמיד יש בזה משהו כואב. ת-מ-י-ד.

ואני לא אוהבת סיומים של "פוף"ים כאלה…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: