לפנות בוקר

בריזה מהים, זה מה שאני צריכה עכשיו. גם לא היה מזיק לי להרדם עוד קצת ולהשלים שינה של כמעט לילה שלם. אבל לגוף שלי יש מהלכים משל עצמו והוא לא נענה לי. ואולי אני לא נענית לגוף שלי וקובעת לו מה אני רוצה שיעשה. הוא אולי לא צריך.

אני שמה לב שאני מתייחסת לגוף שלי בלשון זכר. יש פערים שרק נשים נמצאות בהן כנראה. ויש מרחק ממש עכשיו ביני לבינו, מרחק של רצון וצורך. מרחק של זהות.

אני עוזבת ומתבוננת. מהחלון אפשר לראות שורות של אור. פעם היה הכל חשוך, בגלל הים. עכשיו משנכבש החול ונשתלו בניינים וכבישים – נדלקה גם תאורת הרחוב.

מתבוננת וצריכה להרוג זמן. כשיאיר בחוץ, אתכונן ליום ארוך (מחציתו עבודה, מחציתו למידה).

כבר קראתי את העיתון ולא מצאתי בו נחמה. נבהלתי מהתחרדותו של צהל, מקשריו הסימביוטיים של נתניהו עם בעל עיתון שמחולק חינם, ממצוקת הדיור, ממעמדה של ישראל, ממעמד הנשים.

רק מעמד הג'ז כאן הביא לי ניחומים וגם העובדה שבישראל, מתים היום פחות ממחלות סרטן ולב. שמחתי גם שהמשט הודפס בסופו של דבר בעמוד פנימי, בלי נפגעים. סימן שיש לנו חיוב – גם.

2 תגובות to “לפנות בוקר”

  1. שוקי כץ Says:

    אכן לא חייבים להתאמץ יותר מידי לגלות דברים חיוביים. אנחנו בדרך כלל לוקחים אותם כמובנים מאליהם.

  2. benziv Says:

    נכון. עכשיו כבר סוף יום. אני עייפה. מקווה שהלילה יהיה מלא… שינה…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: