המנוף

מנוף אחד, בצבעי כתום, עומד על קו האופק, רחוק על רקע הים. כאן יקום אחד הבתים שיחסמו את הים.

על מה אני מלינה? מאז שעברתי לגור בנתניה, ראיתי את הים. ראיתי אותו גם כשגרתי בחיפה, פעם מהצד הצפוני שלו ופעם מהצד הדרומי. אני אוהבת לראות את הים, הרבה יותר מאשר לטבול בו. הים הוא שארית החיים. הים הוא העתיד. כשיש ים – אני יודעת שיש לאן להפליג.

מנוף יחיד כזה, הוא סמל לשינוי מתמיד, מהסוג שקורה מבלי שביקשתי, מהסוג שמכסה ומעלים את מה שהיה קודם, ורק גרוד של שכבות, וחיפוש אחרי תעוד ותמונות – מספר את האמת הישנה. האמת החדשה אומרת לי שכל זה הולך ונגמר.

אני עוקבת אחרי המנוף הזה. נראה לי שכבר העלה מספיק חומרי בניין לשתיים וחצי קומות. העליונה מכוסה וסגורה ברצועה ירוקה, שהיא ספק פיגום, ספק מסתור לנעשה שם. אני עוקבת אחריו, ורואה שהוא עומד באופן באופן לא סימטרי, בין שני המכשולים הגדולים, שגם הם נבנו אחרי שבאתי.

ההתחלה הזו, של מנוף בודד אחד, תביא בעקבותיה מנופים דומים. והפעילות הזו לא תשקוט עד שכל האופק שלי יהיה לבן, בנוי ובוהק, והכחול – לא ייוותר בו.

2 תגובות to “המנוף”

  1. יאיר דקל Says:

    הפוליטיקאים אומרים שאין אופק ליחסים בינינו ובין הפלשתינאים. אני אופטימי ומקווה שיהיה אופק.
    מה שקורה בנתניה, קורה בכל עיר חוף. אבל אדם אינו צמוד לחוף אחד. האם להיות אופטימי ולקוות שגם לך יהיה חוף אחר?

  2. benziv Says:

    התגובה שלך הזכירה לי את השיר של נתן יונתן: "חופים הם לפעמים געגועים לנחל/ראיתי פעם חוף/שנחל עזבו/עם לב שבור של חול ואבן…".

    מקווה תמיד שנמצא חוף. ונחל. וכמובן תקווה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: