המנוף

מנוף אחד, בצבעי כתום, עומד על קו האופק, רחוק על רקע הים. כאן יקום אחד הבתים שיחסמו את הים.

על מה אני מלינה? מאז שעברתי לגור בנתניה, ראיתי את הים. ראיתי אותו גם כשגרתי בחיפה, פעם מהצד הצפוני שלו ופעם מהצד הדרומי. אני אוהבת לראות את הים, הרבה יותר מאשר לטבול בו. הים הוא שארית החיים. הים הוא העתיד. כשיש ים – אני יודעת שיש לאן להפליג.

מנוף יחיד כזה, הוא סמל לשינוי מתמיד, מהסוג שקורה מבלי שביקשתי, מהסוג שמכסה ומעלים את מה שהיה קודם, ורק גרוד של שכבות, וחיפוש אחרי תעוד ותמונות – מספר את האמת הישנה. האמת החדשה אומרת לי שכל זה הולך ונגמר.

אני עוקבת אחרי המנוף הזה. נראה לי שכבר העלה מספיק חומרי בניין לשתיים וחצי קומות. העליונה מכוסה וסגורה ברצועה ירוקה, שהיא ספק פיגום, ספק מסתור לנעשה שם. אני עוקבת אחריו, ורואה שהוא עומד באופן באופן לא סימטרי, בין שני המכשולים הגדולים, שגם הם נבנו אחרי שבאתי.

ההתחלה הזו, של מנוף בודד אחד, תביא בעקבותיה מנופים דומים. והפעילות הזו לא תשקוט עד שכל האופק שלי יהיה לבן, בנוי ובוהק, והכחול – לא ייוותר בו.