והימים, ימי שביתת הרופאים. מערכת הבריאות שגם בימים רגילים לא מושכת אותי להיות חלק ממנה, מגלה אותות של עייפות גדולה יותר, וחצי נטישה, במיוחד בימים האלה. בביקור האחרון שלי מצאתי את עצמי נעשית שקופה מידי פעם, רופאים מדברים זה עם זה על המאבק. אני שומעת. אמורה לא להתייחס. דווקא התייחסתי ואיחלתי להם הצלחה.
הגעתי למיון. אזדקק לניתוח. מקווה שהחיים שעלו על שרטון קטן, ישובו במהרה למסלול הרגיל.
עכשיו אני עומדת בפני דילמה: למצוא את השם הנכון, אצל יודעי דבר ולהגיע ל"אסותא" או למדיקל סנטר, תוך העזרות בביטוח נוסף, או להידחק יחד עם כולם בתור לבתי החולים הנאבקים על שמירת היכולת לתת שרות טוב יותר לכלל האזרחים, להיעזר בצוות עייף, לפחד משגיאות, וגם לדעת ששם מרוכזים רוב המכונים ורוב אמצעי העזר הנחוצים?
כרגע יש לי נטייה לללכת לכיוון הצוות העייף. יכול להיות שהיא תשתנה…
החיים בארגונים 
יולי 22, 2011 ב- 9:18 pm |
אתי,
הספינה שלך יציבה ותצלח גם את השרטון הזה בדרך הנכונה, בנחישות ובהצלחה.
יולי 23, 2011 ב- 4:22 am |
תודה. אכן מקווה לחזור לשגרה שלי בהקדם… ומקווה שגם האחרים שזקוקים למערכת הבריאות, ולאנשיה, ישובו בשלום הביתה. מקווה שמערכת הבריאות בארץ – תתחזק, ולא תחלש.
יולי 25, 2011 ב- 5:18 am |
הנטייה שלי היא שונה. מנסיון. הרי הרופא המנתח באסותא הינו אותו מנתח מהמערכת העייפה שראו זה פלא – מתעורר לחיים בשעה 1400 כשהוא מגיע לאסותא….אז אני בעד שכל אחד יעשה מה שהוא טוב בו. אסותא – לניתוח וימים אחדים אחרי כן. והמערכת העייפה – להמשך הטיפול – אצל אותו רופא של המערכת העייפה, כי ממילא אין את זה באסותא. זה עובד – ועובד טוב.
יולי 25, 2011 ב- 6:14 am |
כנראה שזה מה שיהיה. יש שביתות. שולחים חולים הביתה. יש עומס. יש אלימות נגד רופאים. מנסיון עכשוי. אני צריכה משהו רגוע וענייני…