הכי לא ציפיתי למצוא ספריה קטנה ונחמדה בבית חולים, אבל מצאתי. לקחתי את החגיגה הנודדת של המינגווי, וכבר אני מסיימת אותה כמעט.
הייתי צריכה להיות בחגיגה אחרת עם הסטודנטים שלי, אבל החיים זורמים בקצב אחר מהמתוכנן והגעתי למקום אחר, שבו החגיגות אחרות.
בתזמון טוב מאד, הבנתי מאיפה שאב וודי אלן את החומרים לסרט חצות בפריז. כמובן שמדובר בספרו של המינגווי שאני קוראת עכשיו בשמחה גדולה. זו כנראה החגיגה היחידה שניתן לקיים עכשיו. וכך, בין לבין, אני נחה, קוראת ונהנית.
המינגווי יכול להיות מאד משעשע עם הרכילות הספרותית, עם הארס פואטיקה שלו, עם הביקורת הספרותית, הביטויים הקולעים, עם המחשבה של כן או לא להיות פוליטיקלי קורקט בימים שהביטוי הזה עוד לא הומצא.
אני בחגיגה נודדת, מבינה שהחגיגה לא תמיד חגיגית כל כך…
קיום בת
החיים בארגונים 
להשאיר תגובה