רפואה חלומית

אז הגעתי לבית החולים. מגרש החניה היה ממש ממול, והשילוט הטוב הקטין את הצורך ללכת הרבה. היה מצוין וקריר, כשנכנסנו. פקידת הקבלה הייתה במקום ולא חיכה לנו פתק "מיד אשוב". עם המדבקות צעדנו לכיוון פינת ישיבה אסטטית מאד, ומיד יצאה אלינו אחות מאירת פנים. הוזמנו להיכנס. נלקחו פרטים, בוצעו בדיקות מידיות כמו לקיחת דמים וכו'. היא שאלה אם נרצה לשתות משהו וכיוונה אותנו לקולר. אמרה שיקח בין 15 דקות ל45 דקות, כי שני פצינטים אחרים בבדיקה. בחוץ חייכו אלינו המלוים של חולים אחרים, כי כולנו ידענו שהגענו למקום הנכון, בזמן הנכון וכי מיד יטפלו בנו. חיכיתי רק 20 דקות ובשום פנים ואופן לא יותר משלוש שעות. לא היו ויכוחים בין החולים לבין עצמם לגבי חוסר האחריות ואי הסדר, גם לא היה לחץ על הרופאים, אלא להיפך: אמון מלא וכבוד. כולם ידעו שלרופא יש שיקול דעת ואם יכניס אותי למשל, קודם, או שיכניס לראשונה את זו שהגיעה אחרי – זה יהיה מוצדק. אחר כך פגש אותי הרופא, והוא קודם כל תיחקר, ורק אחר כך עיין בחוות דעת קודמות (הוא הסביר לי שהוא עושה את זה כדי שלא להינעל על אבחנה קודמת). אחר כך רשם את דעתו ללא שום העתק והדבק, ושלח אותי למחלקה. במחלקה קיבלה אותי מיד אחות, והסבירה לי מה תבקש ממני. היא עשתה את כל הפעילויות הנכונות ואף אחד לא קרא לה באמצע לחולה אחר, כיוון שהיו מספיק אחיות. החדר היה נעים מאד ומצויד והיו רק שתי חולות בחדר. השרותים היו נקיים וזוהרים בכל שעה שנכנסתי אליהם. המגבות היו נעימות ורכות. אחרי הקבלה נרדמתי, למרות המתח, כי היה שקט ונעים. התעוררתי לביקור רופאים. היה להם זמן. הם עבדו כמו פעם. רופא בכיר שאל את הצעירים לדעתם. הם קיימו דיון חביב וחייכו אלי כיודעים שהנה, זמן מה אשהה כאן, ולאחריו אצא בריאה. עלו כמה אופציות לטיפול. הם הסכימו ביניהם, שיקיימו ישיבה אחרי הצהרים, ויוחלט על מהלך, שכמובן יוסבר לי באופן מפורט. אחר כך שלחו אלי סטודנט ששאל אותי שאלות מקיפות על מה ששייך ומה שלא שייך, ונשאלתי אם אני צריכה תמיכה כלשהי, כיוון שהם נותנים כל מה שהחולה צריך, יש להם צוות בינתחומי ומודעות לשרות ולמקצוענות. כששוחררתי לבסוף, היה המסמך המסכם מדויק להפליא. הנתונים לא עוותו, לא נשכחו, לא שונו. באופן כזה, הרופא שיקבל את המסמך, בהמשך, ידע בדיוק מה הלאה.

הייתי כל כך מרוצה, אבל אז גיליתי, ממש כמו בילדותי, שכל זה היה חלום. הצטערתי לגלות ששביתת הרופאים נמשכת ומתחזקת, שאלימות היא דרך חיים בבתי החולים, שכולם נדבקו במחלה ממארת של לחץ קבוע ויאוש (רופאים, חולים וכל צוות בית החולים), שראש הממשלה הוא גם שר הבריאות ואין לו זמן להקדיש לחולים, שמי שרוצה לחיות – צריך להילחם . הצטערתי לגלות שעכשיו מחפשים את הראש של מי לכרות: אולי של שר האוצר, שלא מצא פתרונות קודם. ובעיקר הצטערתי לגלות שהרופאים, ממש כמו סטודנטים, מוציאים אותי עם מסמך שחרור שלא תואם את המציאות המלאה, ובנוי על העתק והדבק, מה שמקל עליהם אבל מקשה על הפצינט האינטליגנטי. וגם כל הדברים שהיו טובים עד כה, ושהייתי מרוצה מהם, נבלעו בתוך ים הכאוס והאנומיה החברתית שמגיעה לכל מקום. ובתוך כל זה ממש לא האמנתי לעצמי שאני נעה בין גלים שמצדיקים את הרופאים העייפים וכועסים על ההתפוררות של כל מה שחשוב כאן. הסתכלתי מסביב וקראתי כתבה על העובדים הסוציאליים שבסופו של דבר לא קיבלו כלום. קיויתי שאולי מערכת הבריאות תראה אחרת, ומצבה יהיה טוב יותר בהמשך. ואם לא היום – אולי מחר…