לוקחים מפה ושמים שם. לא מרגישים שחסר עד שהקערה שם מתמלאת ופה חסרה. זה מה שקרה כנראה, בין שאר הדברים בתחום הדיור. שמו שם בתים ודירות, הרבה מהם. חסר היה כאן. שמו שם כבישים, הרבה כבישים. חסרו כבישים כאן. שמו שם הרבה כסף, על הרבה משרות חדשות. לא נותר הרבה כסף כאן. ולראיה אלה שהתפנו אחרי ההתנתקות. רבים נשארו עד היום בלי אמצעים.
מדינה שלא חושבת רחוק – מכניסה את עצמה לבעיות. לא רואים אותן מיד, אבל אט אט הן צפות.
אותו דבר ברפואה: לא שמים בבתי החולים הציבוריים, פורחים אלה שממומנים ע"י ביטוחים וממון פרטי. לא שמים במיטות, אין תקנים, אין אחיות – שולחים את מי שיכול למקום אחר, זוהר יותר, יקר יותר.
יש לנו רק קדרה אחת. ומה שיש בקדרה לא יכול להספיק לכולם בלי חלוקה חושבת, צודקת ומרגישה.
עוד לא ברור לי איך תגמר השבת ומה יקרה למחאה. אני מקווה שללא קשר לכמה אנשים יצעדו ברחובות או יגורו באוהלים, וללא קשר לשביתת הרעב של מנהיג הרופאים – הממשלה תוכל להתעשת, ולהתחיל לתקן את הנחוץ.
אני חוששת מאד מתוצאות של כישלון המאבק. מקווה שלא נגיע לזה. לצעירים ולמשכילים – יש תמיד אלטרנטיבה אחרת.
החיים בארגונים 
להשאיר תגובה