מספרים גדולים. לסוציולוגים הפתרונים. אבל לא רק להם. והשאלה הגדולה: איך מתנהלים מכאן, באופן שנכון לאנשים שחיים כאן. לא מדובר רק על גבולות שנוגעים בארצות אחרות, מדובר על גבולות בין איש לאיש, בין מעמד למעמד.
אני מרגישה טוב עם המחאה הזו, יודעת שהיא במקומה, צודקת. יודעת שמול הכוחות האלה שלה פועלים כוחות מנוגדים. איזה מהכוחות יגבר? איזה שיווי משקל חדש יווצר כאן?
דבר אחד כבר ברור, בני הדור הזה, שגדלו בבתים שהקשיבו להם, יוצאים ומשמיעים את דבריהם, והם לא יוותרו.
ברקע אני שומעת רדיו, עמיר פרץ מבקש הקפאת מחירים שיעלו מיליארדים. כן, אומר, אמיר פרץ, הדור הזה לא שווה מיליארדים? וכן. הדור הזה – שווה. ואת התמורה לכך – אני בטוחה שיתן.
ולסיום: ברגעים האלה, אני תוהה לעצמי – האם הקול שלי חשוב כאן? האם התמיכה שלי מועילה למישהו חוץ ממני?
אני לא יודעת, אבל אני שגדלתי בדור שנדרש הרבה יותר לכבד את הסמכות – אפילו אני, שמרדתי כבר בעבר, מרגישה שכן. יש כאן משהו חדש ומרענן, ואני מצטרפת אליו, בין אם תהיה לזה השפעה ובין אם לא.
החיים בארגונים 
להשאיר תגובה