Archive for יולי, 2011

אנחנו ילדי התקופה

יולי 18, 2011

אנחנו ילדי התקופה,

התקופה היא פוליטית.

כל המעשים היומיומיים

או הליליים שלך, שלנו, שלכם

הם מעשיים פוליטיים.

 

כך כתבה ויסלבה שימבורסקה, מזמן, ונכון מה שכתבה. כך היא הישיבה בשדרות רוטשילד וכך כל התנהגות אחרת.

אנחנו אכן חיים בתקופה פוליטית, גם אם המוחים לא רוצים את מי שמגדירים את עצמם כפוליטיקאים.

עוד אומרת ויסלבה:

כך או אחרת

לכל דבריך הדהוד,

לכל שתיקותיך השתמעות

פוליטיים

אף בלכתך בסבך היער

אתה צועד צעדים פוליטיים

על קרקע פוליטי.

 

ולפי דעתי, העניין הוא רק עניין של מודעות. יש מי שלא ערים לזה שלכל מעשיהם או שתיקותיהם יש השתמעויות פוליטיות. זה הרבה יותר ברור להם – כשישנים ע ל מזרונים ברחוב.

 

אני מקווה שהמחאה תצליח. אני לא רוצה לשתוק. אני גם לא רוצה לבוא ולהצטרף, פיזית. אני מסתפקת כרגע בכתיבה בבלוג.

כך מתחילה מהפכה

יולי 17, 2011

ככה מתחילה המהפכה. ספרי הלימוד של הסוציולוגים הולכים להכניס בשנים הבאות, את המהפכה הזו כדוגמא.

הממשלה הזו צריכה לחשוש מאד. היא לא נפלה בגלל מעמדה של ישראל בעולם. היא לא נפלה בגלל אי החזרת גלעד שליט. היא לא נפלה בגלל שלא עשתה שלום. והיא בהחלט יכולה ליפול בגלל שלאנשים כאן אין קורת גג, והאוכל יקר, והעשירים בונים וילות בכפר שמריהו (בן דב) על חשבון הלקוחות שלהם, ועל חשבון התספורות שהם מנסים  לייצר.

וכמו כל המהפכות, היא התחילה לא מעניי העם, אלא מהאינטליגנציה, אלה שמצויים ברזי הפייסבוק, האינטרנט, ויודעים להניע את הדברים בצר להם. והסטודנטים ראו את האורות – והצטרפו גם הם.

מסלאו, פסיכולוג חברתי, אמריקאי יהודי, כבר קבע מזמן: אם אין לאדם צרכי בטחון, אם אין לו קורת גג – הוא לא יכול להגשים את עצמו. גם אם אין לו אוכל, שזה עוד יותר בסיסי.

מעניין מאד, שהמהפכה כאן מתחילה משני השלבים הראשונים בפירמידה שהציע.

חבל שהוא, ממיסדי הפסיכולוגיה ההומניסטית, לא כאן, כדי לראות – הוא עדיין רלוונטי.

ובכל מקרה – מי שמחפש נושא לתזה – יש לו כאן את ההתרחשות עקב בצד אגודל. כמי שראתה כמה מהפכות בחייה – אני צופה בה שוב, בהשתאות.

עונת החרמות

יולי 13, 2011

מי מחרים את מי היום?

השמאלנים את המתנחלים?

המתנחלים את השמאלנים?

הבריטים את הישראלים?

הישראלים את התורכים?

התורכים את הישראלים?

העניים את העשירים?

העשירים את העניים?

החרדים האשכנזים את החרדים המזרחיים?

הפלסטינאים את המתנחלים?

החילוניים את הדתיים?

הרשימה מאד מתארכת. גם התבלבלתי וגם התעייפתי.

 

 

מקרה גוזל

יולי 13, 2011

לבית שלי – מרפסת שרות, כזו שאי אפשר לצאת אליה ללא סולם, ללא ניתוק חבלי כביסה . מלבד החבלים, עומדים בה גם המזגן ודוד החימום. ויש גם פתח לניקוז מי גשמים. כל סתיו, יצא האיש שלי באמצעות הסולם, החוצה, מנקה את המקום, מראה לי קן שהתיישן, שוטף היטב, כדי שלא יעלו המים  הבאים עלינו לטובה, ויציפו את המזגן.

מי שעומד מולנו במלחמה על נקיון – הן היונים. אלה מחרבנות לנו על הכביסה, על הדוד, על המזגן. שפכתי בעבר ספלי מים. הרעשנו.

היונים למדו והתרחקו אל הצד הסמוי מהעין, מכוסות על ידי המזגן. מידי פעם, במיוחד כשאנחנו לא בבית, ובמיוחד כשאנחנו נוסעים, קורה ויונה אחת מחפשת לעשות לה בית בבית עצמו, ומגורשת כלעומת שבאה.

בקיצור, אנחנו והיונים מתחרים על המקום, ולא ברור מי היה כאן קודם: הן או אנחנו.

לפני ימים ספורים, קראתי לאיש שלי: ש……….. ש…………, בוא תראה……….. על הרצפה, בצד הגלוי, עמד לו אפרוח שמנמן, נוצותיו דומות יותר לשיער של זקן, עמד והתנודד. הסתכלנו אליו בשקט, ולחשנו: יש רק אחד? ואיפה ההורים שלו? ואז גילינו גם את אחד ההורים. עזבנו בשקט את המקום. לא רצינו להפריע למשפחה.

גם בסתיו הקרוב, יצא האיש שלי למרפסת, ינקה, ויאפשר למי הגשם הבאים , להגיע דרך המרזב עד למטה.

יכול להיות שהפרטנר הבא שלנו למאבקים, יהיה אותו הגוזל, כבר יותר מבריק, כבר יותר חטוב.

 

 

טעות גסה

יולי 11, 2011

עשיתי סדר. כל כך שמחתי שהעפתי חוברות שכבר לא השתמשתי בהן, מצבורי נייר שמקורו בעצים כרותים, שהתייתרו לגמרי. איזו תחושת הקלה ועוד אמירה שכך צריך לעשות, ועוד ועוד. ולהעיף, ולנקות ולרווח ולהקל על החלל שנושא את כל הדפים המודפסים בשקט.

השמחה לא נמשכה זמן רב. הסתבר שבין הניירות שזרקתי, ובין החוברות, הייתה חוברת אחת חשובה במיוחד, שעל דפיה כתבתי הערות רבות. החוברת היא קובץ של נייר עליו עבדתי. חלק מהספר.

לילה לבן חלקית עבר עלי.

התביישתי מעצמי, שלעיתים אני כל כך מתלהבת וממהרת.

לו רק הייתי עוברת על הניירות, רגע לפני, באיטיות, בשקט. אבל – לא. מיהרתי.

והתוצאה היא שכל ההערות וכל הדפים החשובים האלה נעלמו בתוך מיכל כחול שמיועד לגריסה ויהיה כנראה יום אחד תבניות לביצים או ניר ממוחזר.

את הנעשה אין להשיב. בתום ימי האבל אצטרך לראות איך אני יוצאת מזה, ואיך אני חוזרת לעשות עבודה שחשבתי שעשיתי.

עצובה.

תחרות על זמן כתיבה

יולי 10, 2011

הזמן הוא משאב מוגבל. אני כותבת ברצינות, מבצעת תחקירים לקראת הכתיבה ומגלה שיש לי פחות זמן לבלוג. בסך הכל, מה זה משנה? אני כותבת, נכון.

ובכן, זה משנה. אתמול הקדשתי את השבת הכתובה שלי לתרגום קורות החיים של פריץ פרלס, כפי שכתב אותן הוא עצמו (משעשע…). במקום להתחרות על הזמן – אני מחליטה לשתף… להלן חלק ממה שתרגמתי, בעיקר על שנותיו הראשונות של פריץ: 

1893, לידה בברלין. אם אוהבת, אמביציוזית, מעריצה של אומנות, שונאת את האב. האב שונא את האם, אוהב נשים, כבד ושמח. בציבור: שניהם חברותיים. מבלבל.

1903, ילד נבון בבי"ס יסודי, תמיד מצטיין בשיעורי הבית. נבחן לקראת לימודים בגימנסיה, חרדה מפני כשלון. מבלבל.

1910, הגימנסיה, מורים אכזריים, לא אוהבים. התבונה נעלמת, שונא את ביה"ס. קונפליקט סביב אוננות. לא יכול להימנע ממין אסור. הפסיכיאטר רושם תרגילי ספורט ותרופות (ברומיד, ניתן כדי לגרום אימפוטנציה). לא מאמין בו. העוזר לא עוזר. מבלבל.

1911, מגלה את העולם. מתאהב, שירה, פילוסופיה ובעיקר תאטרון. מקס ריינהרד, מייסד התאטרון המודרני מדריך באמצעות אוזניים: הקשב, הקשב, הקשב! תלת מימד. הבמה היא המציאות. הופך את העולם לבמה. מהי המציאות? מבלבל.

 1913, דודי,  הרמן שטאוב, עורך הדין הגדול ביותר בגרמניה. אבל אני שונא משפטים, לא רוצה לצעוד בעקבותיו. ללמוד פסיכולוגיה? נונסנס. אני מסכים. מבלבל. ויש את פרויד. עושה שכל. רואה את בעיית המין. כנראה שאלמד רפואה (ללא עניין מיוחד) שפותחת דלתות לפילוסופיה, פיזיולוגיה. החיים פחות מבלבלים. רואה את האפשרויות.

1914, העולם מתפוצץ. דסנסיטיזציה. החיים בחפירות היגון. הפחד לחיות והפחד למות. מבלבל.

 1918, ניצלתי, מעורב בפוליטיקת מחאה, מאד מבלבל.

1921, לא רוצה להתיישב. דוד רופא מגוחך, רוצה לרפא מחלה, באמצעות דיבור בלבד.
אבל נשמות מחכימות זקוקות להדרכה ( אני- אתה). פוגש את הפסיכיאטריה: תרופות,
אמצעים חשמליים, היפנוזה ושיחה. מבלבל.

 1922, מרגש ביותר, אנחנו, אנחנו! אני מרחיב את העולם שמחוץ למשפחה. אנחנו: בוהמיינים,
לרדת מהמסלול המוכה. שחקנים, ציירים, סופרים. ליצור עולם חדש. בהוהאוס, דאדאיזם ( תנועה שהתאכזבה מהכלים של היגיון וסיבתיות, כדרך לנהל את העולם, ולכן יש ללכת למקריות ולארעיות כדרך לתקן את העולם וברוא אותו ללא מלחמות) . מצאתי את הגורו: ס.  פרידלנדר, שכתב את "אדישות יצירתית". למצוא את נקודת האפס כמרכז שומדבר שנמתח לכיוון ההפוך של דברים. מבולבל פחות.

תיירות פוליטית

יולי 6, 2011

כבר למדתי שמעבר לסתם תיירות בשביל מנוחה, רפואה, יופי, כיף, גאוגרפיה, רוח, הגשמה עצמית, ספרות וסופרים, כדורגל וספורט, היסטוריה, שורשים, אומנות, בישול וכו' – יש גם תיירות של אסונות, ועכשיו גם מחאה ופוליטיקה.

ויש אפילו נכונות לשלם בחיים, לא יותר ולא פחות כנראה מאלה שמוכנים לטפס על הר גבוה מידי או לצאת באוטובוס עלוב לשביל פתלתל.

מסתכלת על הפנסיונרים האלה, וחושבת לעצמי שהם רוצים להשפיע, מחפשים ריגושים וחויות, אולי חברת צעירים וגם כמובן מה שהם רואים כצדק.

אני תמהה כמה מהם באמת התעמקו בחומר, בידע, וכמה עובדים מתוך רגש. נדמה לי שהאפשרות השנייה נכונה יותר.

ואיכשהו – אני מרגישה רחוקה מאד מהם. לא רואה את עצמי נוסעת להפגין בסעודיה  עבור זכות נהיגה לנשים למשל (גם לא יתנו לי להגיע לשם) למשל או לאלבניה או יוון.

אני מעדיפה להפגין כאן. אם כבר.

פריץ ולורה פרלס – חלוקת עבודה

יולי 6, 2011

אתמול הייתי עסוקה בקריאת ראיון עם לורה פרלס. היא, שלמדה פסיכולוגית גשטלט, ואחר כך פסיכואנליזה, סיפרה על עצמה, על בעלה, על הקריירה המשותפת, על ההגירה, על הכתיבה. כל כך הרבה אפשר ללמוד לא רק על חייה, אלא גם על האנשים שפגשה בדרכה, על ההיסטוריה של גישת הגשטלט, על מאוייהם ויצריהם של אנשים.

כמה נקודות שבלטו לי במהלך הקריאה:

1. היא ויתרה לאורך כל הדרך על מקומה. הסיבה הייתה שהיא הייתה אישה פרטית מאד, העדיפה תמיד את המפגש עם היחיד, לא אהבה את הבמה, לא אהבה עבודה בקבוצות. זו האחרונה הביכה אותה  במיוחד.

2. פריץ פרלס לקח את המקום הזה בטבעיות. אמנם, פה ושם גם נתן לה קרדיט, אבל משהוא נלקח לא לחם על ההחזרה.

3. לפני שקראו לגישתם – תרפיית הגשטלט (היא בחרה את השם), חשבו על תרפיה אקזיסטנציאליסטית, אבל הזיהוי של האקזיסטנציאליזם עם סארטר – גרם להימנעותם. חשוב לי לקרוא את זה כיוון שזה מסביר שלא פחות מגשטלט, הייתה שם גם הרבה פסיכולוגיה אקזיסטנציאליסטית.

4. שניהם לא היו טובים באנגלית, ונזקקו לעזרת אחרים כדי לערוך את הכתובים ואף יותר מזה. המבטא של פריץ היה טוב משלה, האנגלית שלה הייתה טובה משלו. הוא ידע הרבה פחות פסיכולוגית גשטלט, היא ידעה יותר.

5. בכל הפעמים, היה הוא ראש החץ במציאת עבודה, היא קיבלה פצינטים שהוא כבר לא יכול היה לקבל בגלל עומס. בהמשך הגיעו אליה אנשים שהתענינו בעבודה עם גוף, וזה לא היה דרך פריץ.

6. ההגירה הייתה קשה לשניהם. אירופה הייתה אהובה על שניהם. ברלין הייתה מרכז תרבות גדול, והיו שם באו-האוז, ברכט, סופרים, אומנים גדולים. היתה להם אהבה גדולה למקום. ארה"ב שנוסתה בהתחלה כמקום מקלט, נתפסה בעיני פריץ מקום גס ופשוט. בסופו של דבר, הם עשו מאמצים גדולים להשתלב שם. ארה"ב החזירה להם, בסופו של דבר, באהבה.

7. לה כבר היה אח בארה"ב, הוא עזר לה להגיע. אבל גם קארן הורניי למשל, כבר הייתה שם ועזרה. שניהם למדו במרץ אנגלית ולא נתנו לשפה לעצור אותם.

8. הספרים שפריץ רשום עליהם כמחברם, עזרו להם מאד להפיץ את הגישה. היא עצמה הייתה יד ימינו, מאחורי הקלעים. את תשומת הלב – היא השאירה לו. המכון הראשון בעולם, נפתח בניו יורק, לאחר פרסום ספריו. לא קודם.

9. נושא העבודה עם הגוף – היה שלה באופן בולט. היה לה רקע של ריקוד מגיל שמונה. היא לא ראתה בנסיונות לחבר את גישת פלדנקרייז – תועלת. כל סוג של עבודה עם גוף, כל סוג של מודעות, היה טוב ומספק, לדעתה.

10. אנשי פסיכולוגית הגשטלט, לא אהבו את העובדה שפריץ ולורה בחרו במילה "גשטלט" כתאור התרפיה שלהם, וניתקו קשר. ייתכן שהיום היו אפילו תובעים אותם. אבל זה היה מזמן… גם הפסיכואנליטיקאים הקלאסיים לא אהבו את שפריץ הביא, וגם הם ניתקו מגע והוציאו אותו מרשימותיהם.

11. היא אהבה מאד את הנושא של האכילה והגמילה של תינוקות. התוודעה לכך אחרי שילדה. הדברים שכתבה אז שימשו את פריץ בהמשך. אהבתי מאד את העובדה שהיא השתמשה גם במה שלמדה בבית, בגידול הילדים, כדי להעשיר את העולם המקצועי שלה. היא לא הייתה הראשונה שעשתה זאת. גם פרויד עשה בדיוק את אותו הדבר, וגם אחרים. הילדים שלנו הם תמיד מקור לצמיחה אישית. שלנו.

אהבתי לקרוא. יכולתי להמשיך עוד ועוד, הסיפורים הנוספים שינו את ההבנה שלי. כמו שקורה תמיד כשיש מידע נוסף.

המוקד בפוסט: ההתארגנות של שני אנשי מקצוע, העוסקים באותו תחום, החיים שלהם יחד והתרומות הייחודיות. אני חושבת שהעולם של הגשטלט הפסיד מפני שדבריה של לורה – לא נשמעו ברמה. היום אמשיך לקרוא… נראה מה אלמד היום.

הרבה נכתב על חייהם המשותפים. בדבריה של לורה, אני מוצאת אהבה, חמלה וגם חרטה. אהבתי.

 

מצבן של נשים בישראל – תקוע

יולי 5, 2011

פותחת את העיתון, הבוקר, רק כדי לגלות שיש עוד הרבה מה לעשות.

רק לפני ימים ספורים נשאלתי אם השתנה מעמד האישה לחיוב, מאז הייתי פעילה במאבק. השבתי בחיוב. בצעירותי היה טריויאלי שיש שתי רשימות שכר: אחת לנשים, השנייה לגברים, אבל מאז עברו מים רבים, ואף מעסיק לא ישויץ בזה (גם אם ינהג כך). גם בזה יש משהו, אבל כמובן שזה לא מספיק:

א. 15 שנים אחרי בג"ץ מילר, לא סיימה אף אחת מ15 הנשים שהתחילו את קורס הטיס האחרון (הבנים חוששים שהקורס יהפוך לנשי?), כך אומרת הכותרת ב"הארץ" של הבוקר, עמוד ראשון.

ב. ועדה מטעם האו"ם גורסת שמצב הנשים בישראל בכי רע משפטית וסוציולוגית,  ודורשת לאפשר נישואין אזרחיים, לסיים את הפליית הנשים בדיני המשפחה ולהגן על נשים ונערות מאלימות של מתנחלים. גם זאת אחת הכותרות, בעיתון פנימה.

התביישתי הבוקר. התביישתי. הפנים של המדינה שבה אני חיה, היו חורשות רע לשכמותי. לא אהבתי, ממש לא.

מחאתם של הנוסעים למרחקים קצרים וארוכים

יולי 4, 2011

הכל יכול היה להיות אחרת, והרבה פחות בלגן, אם היו משתפים את הקהל.

למה אני מתכוונת?

קורט לוין, כבר מצא קודם – שאין להפיל שינוי, צריך הפשרה. ה-פ-ש-ר-ה.

כפי שזה נראה מהכתבות, ההפשרה נעשית עכשיו, תוך כדי פעולה, תוך כדי התנגדויות, בלי שהנוסעים מבינים: מה? לאן? כמה?.

ומחאתם – יותר ממוצדקת.

כנראה שעבודה של עשר שנים לא לקחה בחשבון את האנשים. חבל…

ויכול אפילו להיות שהכל נכון, חכם, ראוי. אבל הדרך…

אפשר היה אחרת.