צנח לו זלזל

ככה זה.

היום נזכרתי ביועצת שהקשר עימה נגמר, בלי חצוצרות, בלי סיומים, בלי איחולי הצלחה. ככה, נגמר. וחשבתי על עוד קשר שנגמר.

ואחר כך קראתי ב"אלגנטיות של קיפוד" על צניחת הורד: "היה רחש קל, מין רטט שעשה "שששש" חרישי מאד מאד: ניצן של ורד עם קצה גבעול שבור צנח אל הדלפק. ברגע שהוא נגע בו, נשמע "פוף" עדין… קפאתי במקומי עם הכפית באוויר, המומה לגמרי. זה היה נפלא…" (עמ' 268).

ואחר כך נזכרתי בחיים נחמן ביאליק מספר על צניחת הזלזל, ו"כה ישן אנכי". וחשבתי על הקשרים בראש שלי. רק בראש שלי. והייתי קמצוץ פגועה.

עניינים לא סגורים. ענוגים. שומרי סוד. נעלמים ונאלמים. רק שאני לא מזהה את הרגע של ה"פוף", הוא תמיד פנימי, לא חיצוני, לא נראה לעין.

הבנה שזה הסתיים. ותמיד יש בזה משהו כואב. ת-מ-י-ד.

ואני לא אוהבת סיומים של "פוף"ים כאלה…

גולת הכותרת של השבוע שלי: ראיון עם פרופ' בלהה מנהיים

לצורכי כתיבת הספר, שאני ושולה כותבות, נסעתי לחיפה היפה, וראיינתי את פרופ' בלהה מנהיים.

חזרתי נרגשת: אישה מדהימה. דמות להזדהות. מודל לחיקוי. אוטנטיות בלי הפסקה.

את בלהה פגשתי לראשונה כשהייתי סטודנטית באוניברסיטת חיפה, ולפרנסתי הייתי עוזרת מחקר שלה, בטכניון. התרשמתי אז מהיקף המחקר, ובעיקר מהחבורה הגדולה של אנשים שהשתתפו בו: פסיכולוג, פיזולוג, איש הנדסת תעשיה וניהול, מומחה לוועדים, סטטיסטיקאית ועוד. המחקר התבצע באל על והיה צריך לעזור לפתור את בעית השביתות התכופות שהרחשו אז.

בין התמונות שזכורות לי, כזו ששוטטה והעבירה שאלונים בין העובדים ובין המטוסים, בולטות במיוחד הפגישות בדן קיסריה. שם, סביב השולחן הענק, והכיבוד המשובח, ישבו ביחד בלהה וחוקרים אחרים שפעלו תחת שרביטה, ונציגים של העובדים וההנהלה.

השבוע בביתה, חזרנו לימים ההם, ובלהה אמרה לי:

את יודעת, זה היה בהמשך לתאוריה… חשבתי רגע, ושאלתי: קורט לוין?

כן, היא אמרה. במצבי קונפליקט לא מתעסקים בעימותים, בהתחלה. קודם כל באה ההפשרה, כלומר למידה משותפת של הנושא מכל כיווניו, רק אחר כך מדברים.

ושוב הבנתי כמה זכיתי, שראיתי בפועל איך הדברים נעשים, במיוחד כיצד מיושמת הלכה למעשה התאוריה שהייתה בסיס לגישת הגשטלט, שהיא מענייני היום.

אני יודעת שזכיתי פעמיים: פעם אחת היה לי העונג (שלא ניצלתי עד הסוף, מחמת היותי צעירה מידי), לעבוד לצידה, ופעם שנייה – לפגוש אותה כעבור שנים על מנת לשוחח (במהלך השנים שעברו מאז, פגשתי את בלהה תכופות בכנסים וגם בפגישות מקריות ברחוב, ותמיד בשמחה), להבין את שעשתה, ללמוד את מקורות היעוץ הארגוני, לחזור הביתה למדע.

וסתם כך, אני רוצה לומר כאן: אני אוהבת את בלהה. אישה גדולה.