Archive for אוגוסט, 2011

בדרך לפגישת עבודה ראשונה

אוגוסט 30, 2011

הימים עוברים, הגוף עושה את שלו, התרופות עשו את שלהם, הרופאים כבר מזמן עברו לטפל בצרות אחרות.

ולכן, קמתי, התרחצתי, התרגשתי, התלבשתי, התכוננתי.

בעוד דקות,  אכנס למכונית, אנהג בפעם הראשונה לעיר הגדולה, אכנס לבית הקפה שבו מתקיימת הפגישה, ואפגש עם חברותי לועדת ידע ומידע באיפ"א. עבודה, אם כי עבודה בהתנדבות, שאותה אני ממשיכה לעשות.

יש כבר רעיונות, היה לי מתי לחשוב, וגם השיחות עם חברים וחברות, קידמה אותי לשם.

זהו.

חוזרת לחיי שגרה.

בשבוע הבא: פגישות עבודה בתשלום, פגישה ראשונה עם עורכת ספר הגשטלט שלי, בעוד קצת יותר משבועיים, יוצאת לבודפסט, ומצטרפת לצוות החברים שלי – שמלמד יעוץ ארגוני, בתוכנית הגשטלט הבינלאומית, באוקטובר מקבלת קבוצות חדשות של סטודנטים שבאו לקבל תואר שני באקדמיה, ובדצמבר אצא שוב לתורכיה (בתנאי שארדואן יאפשר…), לללמד בתוכנית גשטלט נוספת, שעוסקת באימון (Coaching).

השמש נעימה, לא חם מידי,  ואני חוזרת לחיים על כל מה שמשתמע מזה.

 

בין כתיבה למוות – סתם הרהור

אוגוסט 26, 2011

כשהובלתי לחדר הניתוח, הייתי שקטה. מה שכתבתי – כתבתי, מה שחייתי – חייתי, הייתי מוכנה לכל. ושקט ירד עלי. גם אם לא אכתוב עוד מילה, גם אם לא אתעורר.

פעם אמרה לי פסיכולוגית, נפלאה, שמחשבות כאלה הן מנגנון הגנה. סוג של הכנה להכי רע שיכול לקרות, לא? והנה, הכנתי את עצמי לאפשרות פחות טובה.

עם שובי, הסימן הראשון להתאוששות הוא שאני שוב כותבת. לא הרבה, אבל חזרתי לשני ספרים: באחד למדתי חומר חדש, אבל לא כתבתי שורה. בשני כתבתי ותיקנתי מה שכבר עשיתי.

החלטתי שהתשובה הטובה ביותר למוות היא הכתיבה.

אחר כך ראיתי שקוטזי, בספר חדש שלו שיוצא עכשיו בעברית , "תור הברזל", הוצאת עם עובד – מדבר על זה. נשאר רק לקנות ולקרוא.

אז יש לי מה לקרוא… ויש מה לכתוב, ובין לבין – להרהר.

פוסט מורטם ד': ה"עבודה" כצופה משתתפת

אוגוסט 25, 2011

האמת היא שמידי פעם אני מגלה כמה חזקה היא הזהות המקצועית שלי וכמה היא שולטת בי…

הנה, אני נמצאת במקום שגופמן קורא לו מוסד כוללני (Erving Goffman, "On the Characteristics of Total Institutions"), ואני כבר "עובדת". הצוות רבגוני מבחינת מוצא, החולים גם כן. יחד עם זה המקום נראה יהודי יותר וחרדי יותר מאשר בית החולים בחדרה, או עפולה בהם כבר לא הייתי מזמן. אני מתבוננת ומגדירה: הנה אלה עובדות בהרמוניה, הנה, כאן בולט קונפליקט בין זו לזו. זה מנהיגותו בולטת. הנה הערך של השרות מתורגם בדרכים רבות.

אני מקבלת אורחות ואם הן במקצוע, אני חולפת איתן על פני המסדרון ומספרת מה מצאתי. מה ההבדלים. כל הזמן עובדת. אבחון מתמיד.

ואני גם נהנית. נקודת המוצא המקצועית היא אחת הדרכים שבהן אני קולטת את העולם, התבניות שלי בנויות כבר מזמן, שנים של בנייה, וכמו בבציר, או בקציר, אני מכניסה את התופעות לסלים, ממיינת, מחליטה מה שייך לאן.

יש רגעים שאני אומרת לעצמי, במיוחד כשאני מודעת למה שאני עושה באופן כל כך טבעי, "תפסיקי, תהיי שוכנת מוסד, וזהו". ברגעים כאלה, אני גם מבינה, שבעצם המשפט הזה, אני מרמה את עצמי. ולכן אני מפסיקה לתכנן: אני מי שאני, קולטת את מה שאני קולטת, ומזניחה את מה שעיני לא רואות.

בינתיים עוברים הימים, אני קוראת יותר ויותר (עכשיו את "היינו העתיד", יעל נאמן).  יכולה להתרכז. היום נחתי יום שלם, חזרתי לאחד הספרים שאני כותבת, ומחר, אני חושבת שאולי אצא עם הרכב שלי, פעם ראשונה, לעשות לו איזו רחצה יפה. זה קרוב, כאן, הביתה, עשר דקות נהיגה.

עוד קודם לכן, בבוקר, אצא אולי לסיבוב שני, ברגל, סביב הבית. חברתי ירדנה, ואני, נמדוד את הרחובות הסמוכים באיטיות, נשב על הספסלים הפרושים לאורך הדרך. אבלה איתה משהו כעין חצי שעה, אולי יותר.

בכוונתי – לחזור בשבוע הבא, בהדרגה, לעבודה. הכל בתלות ביכולת שלי. רוצה שהפוסט הבא יקרא: החלמה.

 

 

פוסט מורטם ג': קבוצות במחלקה, ובבית חולים

אוגוסט 23, 2011

הקבוצה הבולטת ביותר במחלקה בה אושפזתי בבית החולים, הייתה זו של קרובי המשפחה של אחת החולות. פגשתי בהם ימים ספורים אחרי שאושפזתי ואי אפשר היה שלא לראות אותם עוד, עד לסוף האשפוז.  ביום הראשון שנעשיתי מודעת לקיומם, אולי יום שישי אחד, הם עמדו בזוגות ובשלשות ליד אחד החדרים ובכו. זכרתי שערב מותו של אבי, אמרה לי אחת האחיות, שאי אפשר לדעת מה החולה שומע ומה לא. ידעתי שלידו אסור לי לדבר על נושאים שלא הייתי רוצה שיהיה מעורב בהם, ולא רציתי להתחיל לבכות אותו בחייו. חשבתי לעצמי, שמישהו היה צריך להגיד להם, אבל שתקתי. הם נראו מאוגדים כל כך שאי אפשר היה להכניס שום דבר ביניהם.

הפרידה הסופית הזו, עוררה אצלי הזדהות גדולה, וחשש. בית חולים הוא המקום שפרידות כאלה מתרחשות בו תדיר.

בלילה, מצאתי את אחיותיה של האישה בחדר המשפחות, רבוצות על הכורסות שמשמשות ביום לישיבה ומנוחה. התלבטתי אם מותר לי לעבור ולמזוג לעצמי כוס מים קרים או תה. הלכתי על קצות האצבעות וחזרתי לחדר.  רוב הזמן לא היה לי עניין בחדר ההוא, למרות הכורסאות, הספריה, הטלויזיה, אבל ברגעים שרציתי בו – הוא תרם לי הרבה. עכשיו לא היה עוד בידי.

וכיוון שהמשפחה הייתה גדולה, היא הביאה עימה גם אוכל, וכבר לא היה שולחן קטן אחד פנוי שבן זוגי יכול היה לשבת לידו עם המחשב, או שיכולנו לשבת יחד כשאני אוכלת את ארוחת בית החולים והוא את הכריך שהביא מהבית.

והימים עברו והחולה הנוטה למות, התעוררה לחיים ובשום פנים ואופן לא נענתה לקריאת השמים ולא יצאה לדרכה האחרונה. והמשפחה המשיכה לשבת, והיו שם האחיות, והגיסים, וילדיהם. משפחה יפה מאד, קשורה מאד,  גדולה, שהעבירה בין ידיה בקעריות חד פעמיות ספגטי בעגבניות, ואוכל אחר. גם יומולדת חגגו שם באחד הימים, והאחיות קיבלו פרוסה יפה מהעוגה החגיגית המצופה לבן.

החולים הדירו את רגליהם, עד שיום אחד ראיתי, מישהי בחלוק ורוד, יושבת ביניהם, לבדה, מול הטלויזיה הדלוקה.  הרגשתי שגם אני יכולה ולמחרת התיישבתי ביניהם. אפשר היה לראות חדשות, אבל אי אפשר היה לשמוע: הם דיברו בקול רם.

אני מניחה שאט, אט התחיל המקום לחזור לבעליו המקוריים, והמשפחה אמרה משפטים כגון: אנחנו המתנחלים, זה המקום שלכם. לא תמיד נראה היה שהמשפטים הללו מתרגמים למעשה, אבל הם נאמרו, ונתנו כח למיעוט הקטן שרצה בכל זאת להשתמש בחדר ולא היה שייך למשפחה.

איכשהו אני מקווה היום, שגם החולה שלהם שכבר נבאו לה את סופה, עשתה איזה פליק-פלאק של הרגע האחרון וחזרה הביתה. יכול להיות שכל הבכי וכל קריאת התהילים, וכל ההתאספות הזו, פתחה את שערי השמיים. ויכול להיות גם, שהמשפחה הזו עדיין ממלאה את המקום ומחלקת ספגטים בינה לבין עצמה ואולי חגגה עוד יומולדת אחד.

קבוצות אחרות במסדרון, הן קבוצות פורמאליות יותר וקבוצות פורמאליות פחות. למשל המחלקה הגניקולוגית מופרדת מהמחלקה הגניקואונקולוגית, גם על ידי צורה מתרחבת של מסדרון, גם על ידי עציצים רבים יותר, גם על ידי קבוצה אחרת של אחיות.

קבוצות אחרות חוצות את המחלקות כגון קבוצת הנשים שמחלקות מזון, ומסדרות את המיטות, קבוצות עובדי הניקיון ועוד.

יש שם מקום להרבה יותר  מתזה מענינת אחת בנושא.

בינתיים הודיעו שקדאפי עוד לא נתפס ובנו יצא נגד העכברושים בני עמו, וקבוצה מתוך המוחים פונתה מבית שהשתלטה עליו. עולם כמנהגו מייצר חדשות נוספות.

פוסט מורטם ב': עוד שישה ימים בבית חולים

אוגוסט 22, 2011

למחרת בבוקר אמור היה הנכד שלי לעלות לתורה, להיות בר מצווה ולהסיר את עולו מהוריו. חשבתי שאצליח לעשות את זה ולהגיע. בדרך לחדר המיון אני מבינה שהנכד שלי יעלה בלעדי. אני עצובה, כשאני מתפנה להרגיש משהו מעבר לכאבים ודפיקות לב ובחילות. זאת הפעם השלישית שלי בחדר מיון ואני מכירה אותו טוב. כבר לא מצפה שיקבלו אותי מיד. אשב כמה שעות, אחות תיקח פרטים ובדיקת דם, אחכה עם האחרים בתור. אחר כך יגיע רופא צעיר וחביב ויעשה את עבודת הקודש שלו, הכי טוב שאפשר. האחות שרואה את מצבי, מציעה לי לשכב על אחת המיטות, בפנים. אני נענית וכשאני יוצאת לשרותים המיטה נתפסת ע"י איש שמלווה את אשתו ששוכבת על מיטה סמוכה. אני מתלבטת אם לבקש ממנו לפנות את המיטה "שלי", ובסופו של דבר בוחרת לי את המיטה היחידה הנוספת.

הרופא הצעיר מגיע, אין לי מושג כמה זמן עבר. כבר לקחו ממני דם לבדיקה, והוא בודק אותי ומזמין עוד רופאה בכירה ממנו .  מקסימים האנשים האלה, איכפתיים. הם מחליטים שאני זקוקה לאשפוז ומזמינים לי סיטי ל06:30 בבוקר. בינתיים אני חוזרת למחלקה, ולמיטה שלי, בחדר 314. המיטה שם פנויה. רק אני, כבר שוחחו עם מי שצריך והאינפוזיה כבר מזרימה גלים קרירים לורידים. בן הזוג שלי צריך לחזור הביתה ברכב, אחרי לילה ללא שינה. אני חוששת. הוא אומר שהוא מספיק ער.

בבוקר תגיד לי הרופאה שנראיתי כמו פרח כששוחררתי. אני אומרת לה שהרגשתי רע. אולי פרח, אבל נבול. היא שואלת למה לא אמרתי. איך אני יודעת שככה לא מרגישים תמיד כשמשתחררים?

מהרגע הזה, וכיוון שברור כבר שהלויקוציטים גבוהים מאד, והחום שופע, אני מטופלת כאילו יש לי גם זיהום וגם פגיעה נוספת. מה שיבוא קודם. מחכים למוצא פיהם של הגלים. הסיטי עוד מעט יפוענח.

הד"ר קורח עוקב אחרי, גם כשהוא נמצא וגם כשהוא איננו. האחיות אומרות: הד"ר קורח שאל מה שלומך, אמרנו לו. הוא ביקש… ואנחנו עושות את מה שביקש.

שיא ההרגשה הרעה, ואני כבר רוצה למות, רק למות. גלים של בחילה עולים, אני מרגישה שאני מורעלת. לא רוצה לראות אף אחד. אני מפנה את הגב לאחי ולגיסתי, שאומרים לי:  את יכולה לישון. אני לא יכולה לישון, רק רוצה למות. האורחים שלי מבוהלים, הם נסעו 4 שעות כדי לראות אותי, ועכשיו עוזבים, והאחיות נכנסות. אני עוד לא יודעת שמחר תהיה סיבה לחיות, שוב. בינתיים אני לא אוכלת ולא שותה, אבל כל זמן שאני מחוברת הכל בסדר. כל מה שנראה כמו אוכל או מים – מבחיל, ואני יוצאת מדעתי. תשתי כוס, אומר לי הרופא, ואני מזדעדעת: כוס?!

בשעה הקשה הזו, הנכד שלי כבר קיבל את מטר הסוכריות שלו, ואני שכבר הספקתי להגיד בטלפון שאני מצטערת שומעת מהנכדה שלי: סבתא, את נשמעת כל כך עצובה, אף פעם לא שמעתי אותך ככה. הבנות שלי משוחחות ביניהן, מבוהלות: אימא ממש נשברה… אימא לא נשמעת ככה אף פעם…

ולמחרת מתחיל החום לרדת לפעמים. מבדיקות הסיטי עולה שאין בעיה אורגנית, כלום לא נפגע במהלך הניתוח, ואחר כך אני מקבלת את הידיעה: זיהום. זה מה שיש. והאנטיביוטיקה שאת מקבלת – אכן מתאימה. הלויקוציטים עושים תפנית וגם הם מתחילים לרדת. בחלק מהניתוחים יש תופעת לוואי של זיהום. ידעתי. חתמתי. הסכמתי. אבל לא חשבתי שזה יקרה לי.

איש אחד נכנס ושואל אם אני רוצה להסתפר, הוא מספר במחלקה בהתנדבות. אני מודה לו. אישה קטנת קומה כבת תשעים, להערכתי, קצת חרשת, נכנסת ומציעה תה, או קפה. מבטא ייקי, כפופה. אני אומרת לה שהכובע שלה מקסים, ואחרי שאני צועקת את זה פעמיים, היא אומרת שהיא סורגת לבד. לראשונה אני שותה קפה, עם סוכרזית אחד בבקשה. אני כנראה שונאת קפה. לאוכל אין טעם. הכמויות כל כך קטנו. איש אחד מבקש שאתרום כסף, אני לא רוצה. נשים נפלאות נכנסות ויוצאות מהחדר, למרות שרוב הזמן אני לבד. לחיים יש את הכח שלהם, הם לא מוותרים עלינו. אישה אחת יוצאת מבית החולים ושואלת אם להשאיר לי את מרק הבטטות הנפלא שהביאו לה. אני חושבת שאולי כן. היא משאירה. כשאצא – אזרוק אותו לפח. לא יכולתי לטעום, דווקא רציתי.

עוד שישה ימים מאז הגעתי בשנית, ואני שוב מוכנה לעזוב. וכמו שכבר אמרתי: קצת פוחדת, קצת שמחה.

הנכד שלי מספר לי שהיה לו משעמם בעליה לתורה. האורחים האחרים אומרים שהיה נפלא. בן הזוג שלי קיבל מרשם חדש לאורז, בצל, שום ובטטות . כשאשוב הביתה יכין לי את המעדן הזה, ולתדהמתי התאבון חוזר ואני יכולה ליהנות ממנו.

בבית יהיה שקט מאד. רק שנינו. לפעמים קופצים הילדים לביקורים. בינתיים אני אומרת לאיש שלי, שזה נפלא שעוד לא צריך עזרה גדולה מהם. גם זה כנראה יבוא. אולי צריך לחשוב על דיור מוגן?

האיש החרישי שלי, מכין סלטים מצומצמים, כי אני שונאת פתאום חלק מהירקות, מכין כל מה שייתכן שאוכל. לאט, לאט גדלות המנות. מחמש שעות שינה ביום, אחרי שמונה בלילה, אני עוברת לשתיים. לפעמים חוזרים הכאבים. לפעמים אני מתקדמת בקפיצה. לפעמים אני מדוכאת. ברגעים הטובים אני קוראת את סייד קשוע: גוף שני יחיד. ברגעים הרעים יותר הוא עוזר לי להרדם.

החלטתי שהחיים ממשיכים כרגיל, וקניתי היום באינטרנט כרטיס לבודפסט. אני נוסעת ללמד שם, באמצע ספטמבר. מקווה שלא זרקתי כסף לשווא. עד אז והרבה לפני כן – אני רוצה להיות אחרי הכל. הצלחתי להתרכז ולקרוא את סייד קשוע. שרק ימשיך ככה. אהבתי מאד את הספר. חכם. לקח לי זמן להתרגל לסגנון. הוא מעשיר את החיים שלי. אני מבינה קצת יותר. פעם עשיתי עבודה סמנריונית על זהות. זה היה מזמן. היום היה סייד עוזר. החיים הם אי שויון גדול.

ובדרום, כיפת ברזל נותנת הגנה של 90%, והיא פרושה חלקית מאד. הטילים עוד לא מגיעים לתל אביב, אבל הם בדרך. המחאה נמשכת באופן שונה, וחלק מהמוחים עזב. הרופאים שובתים מתל השומר צפונה.

המצרים מאיימים וגם מרגיעים, העולם מטורף, וקדאפי עומד לרדת מהבמה – אולי לטובת אלקאידה. אסאד עוד רוקע ברגליים ולא רוצה לעזוב. אובמה יורד בסקרים. הבורסה משתוללת. לא ברור מה מביא המחר.

פוסט מורטם א': על השהות בבית חולים

אוגוסט 21, 2011

מסביב עדיין יורים גראדים על באר שבע ואשקלון. היום יקברו עוד הרוגים, ומשפחות שכול חדשות תשבנה שבעה. המחאה הצעירה שכמעט נגדעה הורידה פעילות לחצי התורן, היא נמשכת, אבל בשקט ובצנעה. מדינת ישראל סובלת את צרותיה.  המנהיגים והעם – שתי קבוצות כאילו דיכוטומיות חייבות לטפל במשימות רבות ושונות.

על רקע כל זה, קצת משונה לי להתייחס למה שהיה, ואני עושה את זה בהיסוס.  מה שמטה את הכף, הוא שהחיים נמשכים, גם אצל היחיד וגם בארגונים.

אז ככה:

נכנסתי לבית החולים כבן אדם בריא יחסית. בכל פעם שואלים אותי הרופאים:

– וחוץ מזה, את בריאה?

והתשובה שלי תמיד היא : כן, אני מרגישה בריאה.

במשך השנים התשובה הזו שלי, נראית יותר ויותר מלאכותית. מאז 2003 עברתי 4 ניתוחים. האם אני עדיין בריאה? האם זו איזו פאטה מורגנה, משהו סוביקטיבי, או שאני אכן עדיין בריאה. סיכמתי עם עצמי, שגם הפעם שאני בריאה בדרך כלל.

המשמעות היא שכשאני עוברת במסדרון, בדרך לניתוח הקרוב, אני עושה את זה על הרגליים שלי, מתפעלת מהתמונות שבמסדרון, מתעצבנת שאני צריכה לעלות ולרדת בין המשרד שבו ארשם לאישפוז ואקבל פתקיות מזהות, לבין המחלקה (כאילו אין מחשבים היום) מדברת עם בן זוגי  שמלווה אותי, בוחנת את אוכלוסיית החולים  והמטפלים(ילידי הארץ ועולים, חרדים וחילונים ועוד), יודעת להתלבש לבדי בתלבושת בית החולים, להחליט לגבי מה בכל זאת יחזור הביתה, ואיך יתנהלו חיי בין בדיקה להכנה ולמנוחה, וגם אומרת: זהו, אתה יכול לחזור הביתה, לחיי השגרה שלך. אני בסדר. נתראה בבוקר מוקדם, לפני הניתוח?

משם  אני הולכת לספריה שבקצה המסדרון (תופעה מקסימה שעוד לא התרגלתי אליה), מכינה לי כוס תה, בוהה, קוראת, נחה, מדברת בטלפון. רואה שפאות סינטטיות אפשר לקבל ללא תשלום.

בצהרי היום משתנה התזונה שלי פעם אחת, ובשעה שש בערב פעם שנייה. אני בצום. האחיות המקסימות מתחלפות. אני עוד לא מנסה ללמוד את השמות (תמיד הייתי גרועה בזה). כרגע אני עדה לזה שכל אחת מבקשת לחזור על תעודת הזהות שלי שוב ושוב, ועל שמי המלא. כל אחת מציגה את עצמה בפני, בחיוך. רק אחת לא מחייכת, אישה רצינית מאד, ובעלת ידע. רק שהחיוך לא שוכן על פניה. לכי תדעי איזה צרות יש לה עצמה.

אני מרגישה את הנורמות של האחיות, ערה מאד לביטויים של עבודת הצוות. הן יודעות מה עושים מתי. הן רושמות. לקחתי אקמול – נרשם. לא ישנתי בלילה – נרשם. הידע נקלט ללא הרף לצורך החלטות.

אני מתגעגעת לימים  בהם היה הפרופסור נכנס עם חבורה רב גילית של אנשים בלבן לחדר, הסטאג'ר היה מציג את הסיטואציה, היה עונה לשאלות, הלמידה הייתה מתרחשת ליד מיטת החולה. ואני, רגש של כבוד גדול לאנשים האלה שהיו מחטטים בסימנים ומשתמשים במילים לא ברורות – היה גואה בי.

היום נכנסים הרופאים אחד, אחד. מי שמדבר מוסר את פירות הלמידה שהתרחשה בחלקה על הבמה ועובדה מאחורי הקלעים. אני שומעת את מה שהוחלט, הדינאמיקה התרחקה ממני. לרוב, מי שיוצרת איתי הכי הרבה תקשורת היא הרופאה המתמחה במחלקה. אני גם נבדקת ע"י הבכיר, ד"ר קורח, הוא משמיע מידי פעם את דברו. ודברו כדברי אלהים חיים, ועל פיו עדיין ישק דבר. כשהוא עומד ליד המיטה, אני מרגישה את כוחו של הידע, את כוחה של החמלה, כי איכשהו יש לו גם את זה וגם את זה.  ושמו נלחש בין הלקוחות בציון כל הכתרים שכבר נקשרו לראשו וגם חדשים.

בבוקר הניתוח – השתהות.

ביתי ובן זוגי כבר לידי. התמונות לאורך המסדרון – כבר לא ממש מעניינות. עכשיו, אני כבר מוכנה רגשית, גופנית, קוגניטיבית. השביתה לא תפתיע אלא אם כן אתבדה בפתאומיות. אני מחכה. כשעתיים אחרי הזמן שבו הייתי צריכה להיות מנותחת, נכנס אחד הרופאים של המחלקה ומודיע לי שיש הפתעה ושינוי. אני לא אעבור את הניתוח הקשה יותר לפצינטית (שזו כמובן אני), אלא את הניתוח הקל יותר עבורי והמאתגר יותר עובר הרופאים: לפרסקופיה, בתמיכה של רובוט, במרכז לטכנולוגיות מתקדמות.

חיוך של אושר נסוך על פני ואומר לי שאפשר להיות מאושרים גם כאן. המנתח הבכיר מאד, מציג בפני את הרופאה הנוספת שתלווה את הניתוח. אני כל כך שמחה.

מכונית "שרד", טוב, לא ממש, מכונית שלא נעים להיות מועברת בה מחמת הטלטולים שיכאיבו לי יותר בהמשך, מעבירה אותי לבנין רחוק יותר בתל השומר. המרכז לטכנלוגיות מתקדמות. אני מובלת על מיטה ומצליחה לזהות את הקדמה כבר מהקירות שדומים לגלריה יותר מאשר לבית חולים,  את התמונות אני רואה בקושי. בני המשפחה יספרו לי אחר כך שהיו גם פסלים יפים. רצפות השיש מבהיקות. דלתות אוטומטיות מרמזות שהמרכז הזה יש בו מתקנים שונים לתועלת חולים ותיקון תחלואים מגוונים. הגענו. המיטה שלי נעצרת. הסניטר והנהג ששאל אותי הרבה שאלות קודם לכן, עוזב. שוב אני נשאלת לתעודת הזהות שלי, לתרופות שאני לוקחת, לאלרגיות, להרדמה. המרדים פוגש אותי, הרופאה שתעזור בניתוח. מסבירים מה יהיה. מיומנויות התקשורת שלהם מרשימות. יש לי כמה שאלות. אני נענית. אני מאושרת ככל שניתן ברגע הזה, בעיקר כי נמלטתי מהניתוח הקשה יותר. גופי מופקד בידי נאמנים עלי, אלה שבודקים קטנה כבחמורה. אני בפסגת הטכנולוגיה, במקש שלו – גם.

ד"ר קורח, המנתח, מגיע, שואל שוב לתעודת הזהות שלי. הקרובים שלי נפרדים ממני ואני מהם. כולנו אומרים בהצלחה. שתי מנות דם מונחות ליד הרגליים שלי, שנמצאות בתוך מתקן שישמור על תנועה של מחזור הדם.

אני בפנים. קודש הקודשים נראה רחב מידות, גוונים ירקרקים אפורים אם אינני טועה, אחד האנשים חדש יחסית ומקבל הסברים: הידיים שלי צריכות להיות ב-90 מעלות לגוף. מתחת לגב התחתון מניחים כעין מטליות, שיעבירו את קצב הלב, ויעדכנו. מסכת החמצן מתקרבת. הרופא המרדים אומר שאחוש בבלבול קל, אני נעלמת באחת לעולם אחר. לא אזכור כלום ולא אדע כלום כשאתעורר.

ארבע שעות עברו. הקרובים שלי קיבלו מידע: יותר קשה משחשבו ואיבדתי כחצי ליטר דם. כמעט צריך היה לתת דם. צריך עוד כשעתיים שלוש בחדר התאוששות, מהן אני לא זוכרת כלום, אולי תמונה מטושטשת של בן הזוג שלי עומד ליד המיטה. נכנסת שוב לתרדמה. המיטה תתגלגל לדרכה, המכונית תעביר אותי לחדר 314, וזה יהיה החדר שלי עד סוף האשפוז.

כבר לילה, ואני שולחת את קרובי לדרכם. אחות פרטית שהזמנתי, כדי שלא להטריד את קרובי, מיותרת לחלוטין וחכמה קטנה מאד, תשב לידי בלילה. פרט שנראה לי חשוב לפני ומיותר אחרי. בחמש לפנות בוקר אני מתחננת לפניה שתעזוב. היא לא יכולה, עוד אין אוטובוסים. בינתיים אני שומעת מהמטומטמת ביקורת על זה שאני עוד מחוברת לחמצן, את הסיפור שמסביר למה היא עובדת (יותר טוב מלשבת בבית עם בעלה), את ההשוואה בין תל השומר לבלינסון (את מי זה מעניין עכשיו). היא מקשקשת וגם השכנה שלי שיצאה מניתוח מהסוג שאני הייתי צריכה לעבור, לא יכולה לישון בגללה. בעשרים לשש היא עוזבת סוף כל סוף, אנחנו נרדמות.

ניתוח מהסוג שלי מקל על ההתארגנות אחרי, ואני נשלחת הביתה בתום קצת יותר מחמישים שעות ומרגישה רע מאד. זה אומר, אם כי אני לא יודעת אז – שכמו שיצאתי אחזור, רק כמה שעות הבדל, ועוד שני מתמחים בחדר מיון עמוס אנשים סובלים.

בחוץ נמשכת המחאה החברתית, הטילים עוד לא התחילו במעופם. קשה לי להיות אופטימית. זה הרגע שהתחלתי להרגיש רע. רע מאד. אני שואלת את עצמי אם ככה נראה הניתוח הקל ומנסה לסבול בשקט. האיש שלי אומר שהייתי ממש עוינת. יכול להיות. אמרו לי לחזור רק אם יש חום גבוה: 38.5. בינתיים הוא מטפס בהדרגה. הנה הוא 38.3. בן זוגי היקר אומר לי שזה עוד לא 38.5 ואני אומרת לו: קח אותי לבית חולים, אני לא יכולה יותר. אני חייבת לנהל את הבריאות שלי, ועכשיו המצב נראה רע. ברור שיש לעיתים סיבוכים. פעם ראשונה שאני מסתבכת, ועברתי כבר ניתוחים רבים. הגוף שלי עובד פחות טוב. היכולת לספוג יורדת.

הלילה, יתחיל פרק חדש. מזל שיש מי שיטפל בי.

בוקר ראשון בבית

אוגוסט 17, 2011

האמבטיה שלי מוכרת. סלט ירקות שאני אוהבת מונח על השולחן. עוד מעט אזריק לעצמי, בפעם הראשונה זריקה, ואחזור על זה 20 פעם נוספות. אחר כך אחדל. כל התערובת הזו של הסלט המוכר והזריקה שנואת נפשי, ארוזה באופן הכי ידידותי שניתן, היא משונה למדי: חדש וגם ישן.  אהוב וגם שנוא. הכל בדרך לכיוון ההתרוממות מחדש.

אחרי שהתעייפתי מהמאמץ, נרדמתי מול הטלויזיה והתעוררתי כמעט כמו חדשה.

חשבתי לעצמי, העולם הרפואי כל כך השתנה וגם הוא כל כך דומה למה שהיה. האלמנט הדומה, הזהה הוא הטיפול עצמו: רופא/ה מול פצינט/ית, אחות מול חולה. במערכת היחסים הזו היה לי קל לפתח תלות, אבל מה איתם? מה עם הצוות הרפואי? במיטה שלידי כבר מחכה לניתוח הפצינטית הבאה. אין לי זמן להשתהות שם, ואין לאלה שהצילו אותי זמן להשתהות איתי. פס הייצור ממשיך בדרכו. הנה, עוד מעט יבואו הסניטרים ויקחו את השותפה החדשה שלי לרגע, עוד מעט היא תשונע לעבר חדר הניתוח ברכב או סתם בגלגול המיטה, עוד מעט יוחדר חומר ההרדמה ועוד מעט יתחיל ניתוח חדש. הרוטינה הזו. איך הם עומדים בה? על מה הם מוותרים בדרך? במחלקה לא ראיתי סימנים של שחיקה, אבל הספרות לא משקרת. אחיות נשחקות. גם הרופאים היו כל כך מסורים, כל כך מעוררי אמון. איך הם דואגים לעצמם?

השארתי כעשרים עותקים של ספרי, פריכיות אורז, לאחיות, לרופאים ולרופאה שהיו איתי שם. המעט שיכולתי.

ההזרקה עברה בשלום. האחיות עושות את זה טוב יותר. נותרו לי עשרות פעמים. האישה הצעירה שהייתה שכנתי לרגע אתמול, כבר הורדה כנראה מהמיטה, כבר רחצו אותה. עכשיו היא מחוברת לאינפוזיה שמזריקה לה גם חומרים משככים כאב. מקווה בשבילה שתסיים את זה מהר וטוב. יום חדש התחיל במחלקה העמוסה, עוד חולות שוחררו, עוד חולות הגיעו.

ושרק יהיה טוב.

ושוב שבתי הביתה, מבית החולים

אוגוסט 16, 2011

בבוקר הודיע לי הרופא שאני יכולה לעזוב. אוכל להישאר עד הערב, אם ארצה. כמה ימים של טיפול באו אל קיצם. שוב לא תיכנס אלי אנאסטסיה היפהפיה בשקט, כדי לחבר אותי לאינפוזיה, שוב לא יקחו ממני "סימנים" (לחץ דם וחום), שוב לא תזריק לי אנה או אלישבע את הזריקה היומית. מעכשיו אני נהנית מהשקט של חיים בבית פרטי, מהפעלת הטלויזיה כשאני רוצה, מהנוכחות של אנשי הבית שלי לבדם – איתי. ובנוסף, קיבלתי במקום ריבוע של שמים – את כל כולם וגם את הים.

יש כל כך הרבה להגיד על השהות באחת המחלקות הטובות שהיכרתי בארץ, עם צוות מסור ביותר, שאוהב את המקצוע, עם אנשים מעוררי כבוד בנחישות שלהם להצליח ועם הרבה כבוד לקרובי המשפחה שמקדישים.

מכל אלה אני רוצה להגיד מילים על המתמחים. איזה מתמחים יש לנו בבית החולים! כל אחד מאלה שפגשתי, גברים ונשים כאחד, עובדים קשה מאד, לעיתים בתנאים בלתי אפשריים ומול קהל שרוצה יותר מהר, יותר זמין. והם, בחיוך, בענווה, בדרכי גישור, ומתוך אינטליגנציה רגשית גבוהה – מתמרנים ומגיעים לתוצאות.

כדי שלא להישאר רק ברמת הסיסמא, הנה לדוגמא קטנה, מתמחה ש' שקיבל אותי מיד כששבתי לבית החולים, בדק אותי ביסודיות, קרא לעוד מתמחה בכירה ממנו כדי להיוועץ בה, אחר כך שלח אותי לבדיקות ששימשו את אלה שטיפלו בי אחריו:סיטי, בדיקות אחרות. כל מה שהחליט ועשה היה נכון ובסופו של דבר עזר להשיג את האבחון. והכל ברוך, בחמלה, ואפשר להגיד שבאהבה.

יש משהו פיזי, בעיניים, משהו בהיות המתמחים עדיין עם רזון של מתבגרים, ולהיטות אידיולוגית דתית כמעט, לעזור ולדעת – שממלא אותי בגאווה.

יש נוער נהדר כאן, אחראי מאד, יסודי. צר היה לי שהם צריכים למחות ולהילחם על מה שנראה לי כזכותם היסודית לקבל, כדי לתת שרות קצת יותר טוב ואולי אותו השרות, בתנאים קצת יותר טובים.

יש. ואני כבר אישה מבוגרת, נהניתי מהביטחון להניח עליהם את המלאכה – להשיב אותי לתפקוד מלא כקדם.

מסימני הלילה שלפני

אוגוסט 7, 2011

יש סימנים. בחלומי חזרתי לבית הורי, בחול של קריית חיים, והוא היה שונה. חפרו לו מרתף גלוי, והוציאו הרבה מהאדמה שמסביבו. מעלית עמדה לרשות הדיירים שבאו לעלות או לרדת. החול היה לבן כמו שזכרתי אותו רק בימיו הראשונים של הבית. פה ושם היה שתול משהו ירוק, נמוך יותר משזכרתי את העצים שלנו.

בנוסף פגשתי את הרופא שלי שנתן לי משהו שנראה כמו משולש ליד, וזה יעזור לי לדבריו. המשולש היה אדום ועשוי מבד טוב. לא הצלחתי לאתר את המקום שבו שהינו.

נסעתי ממקום למקום, בתחבורה ציבורית. חיפשתי דרך. לעיתים הרגשתי שאני לא מתמצאת, לעיתים הרגשתי שאני יודעת.

חברות ותיקות פגשו אותי לארוחת צהרים במוסד חינוכי, ולמרות שכל אחת עסקה בשלה, הרגשתי שהן איתי. בהמשך, הציעו לי לפתוח תוכנית לימודים חדשה שעוסקת בהיערכות למקרים של אשפוז וחולי. הבטיחו לי גם שכשאחלים אגיע לחגיגה. פרצתי בבכי.

אחר כך השעון צלצל. יש לי משימות אחרונות. אני נפרדת מהמחשב למספר ימים. אשתדל שזה יהיה מעט ככל האפשר.

מאחלת  לעצמי רוגע – ככל שניתן, ורופאים שיכולים לקחת אותי תחת חסותם ולהוציא אותי שלמה ובריאה ומותקנת מחדש לעשות את עבודת היום יום.

 

שיטת הטיפול של ד"ר לנגזם (לאט, בתרגום מגרמנית), של שי עגנון, בסיפור פשוט

אוגוסט 6, 2011

דברים אלה,  נכתבו לכבודה של מרים דיבון, ידידתי.

יפה הוא המועדון הספרותי שלנו, ויפה לקרוא שוב את עגנון. אפשר להתמקד בכל כך הרבה
מאפיינים. אפשר להרים חוטים מנקודות שונות. בקראי את "סיפור פשוט", אני רוצה להתמקד בשיטת העבודה של הד"ר לנגזם, בערכים המרכזיים. להלן הם, לפי סדר הופעתם בספר:

  1. כבוד לחולה: ד"ר לנגזם התחיל את דרכו בבית המדרש, בלימודי קודש. הוא שמע רופא אחד שקרא לחולה טיפש. המפגש הווקאלי הזה, הביא אותו למחשבה שהאיש, הרופא, בא לתקן את הגוף ומחלה את הנפש. אני מצאתי בזה ערך חשוב מאד בטיפול באדם: הכבוד. לכל אורך הסיפור, בולט מאד הכבוד שלנגזם רוכש למטופלו ומטופליו.
  2. גוף נפש: המסקנה הנוספת שלו הייתה שחשוב שילך לאוניברסיטה, וילמד רפואה. הוא התפרסם כרופא. במהלך השנים, הניח את הטיפול בגוף ועבר לטיפול בנפש. אפשר לראות שיחד עם המעבר הזה הוא לא ויתר על אלמנטים ל טיפול בגוף, כולל כאלה שבאים מהעולם האלטרנטיבי.
  3. קבלה ללא תנאי, ללא מבחן, ללא סיווג/מיון נראה לעין: לנגזם לא מעריך את הירשל (לא שואל אותו, למשל: "כמה שנותיו של הקיסר?"). השאלה היחידה שהירשל נשאל
    היא: מה לו.
  4. מנוחה לאחר יגיעה: ד"ר לנגזם השכיב אותו במיטה והתייחס אליו כאל מי שהתייגע וצריך מנוחה.
  5. אין דגש על העבר: הרופא, בניגוד למקובל בתקופה (פרויד, למשל) לא תחקר את הוריו לגבי התפתחותו של הירשל או התפתחות התופעות, לעומת את – בנה איתם חוזה כספי ואחר.
  6. תרופות: השימוש בתרופות מינימלי: שימוש זמני באופיום טינקטורה וגם בתרופה משלשלת כיוון שהאופיום גורם לעצירות.
  7. דגש על קשר, contact :  בולט מאד הקשר בין המרפא למתרפא, ד"ר לנגזם היה יושב ומספר עמו לעודד לבו: על העיר של עצמו, על השוק, על דיין שעסק בלימוד תורה, על שתי הטובות שנתן הקב"ה לישראל: התורה והשבת. ועוד. ולו היה הירשל שואל אותו: איך אתה מרפא אותי? – "היה משיב בתמיהה וכי ברפואה אני עוסק?".
  8. השיפור והמשך הקשר: והירשל "הרגיש שרפואה באה לו על ידו. ידו החזקה שאחזה את ידו בכניסתו וביציאתו כאילו בהסח הדעת..".
  9. אין השתהות על הפתולוגיה: "על תחלואיו לא דיבר איתו", הירשל שואל את עצמו אם הוא יודע שקרא כתרנגול וכו'. גם על בלומה לא דיבר איתו. בעצם, מה שמקובל היום כל כך בפסיכולוגיה חיובית, כבר מתקיים אצל הד"ר לנגזם.
  10. עבודה בצוות: הוא בדק לו את הדופק, ואחר כך הציע לו לצאת איתו לגינה. אחר כך היה שרניצל (שהיה כעין שמש), "אביהם של החולים", מטייל איתו.
  11. הסביבה: הוא פגש חולים אחרים, שגם הם היו בבית הנעול בשער.
  12. טיפול אלטרנטיבי: הטיפול שנקבע על ידי הרופא, כלל  "שפשוף בצוננים", חלב, קפה או מיץ בליווי ארוחה לא כבדה, שחמט, ועוד.
  13. הרחבת העולם: השיחות מנוהלות ע"י לנגזם שמלמד את הירשל על העולם ורזיו, ומרחיב את עולמו. משורר לו משירי הקבצנים/משוררים העיוורים. אפשר ללמוד מזה הרבה על המשמעויות שאנשים מוצאים גם בסבלם.
  14. ואם צריך, היו תרופות נוספות: הדוקטור האכיל אותו בגרגרי ברזל וזרניך, שפכו אמבט מים פושרים על ראשו. הירשל עצמו עוזר לשרניצל לעבוד בגינה, כעין ריפוי בעיסוק.

ועוד מספר הערות:

הערה ראשונה: אין ספק ששי עגנון נחשף בהיותו בברלין לתורות החדשות ולרוח האקזיסנציאליזם. אפשר ללמוד מיאלום, בספרו החדש, פסיכולוגיה אקסיסטנציאליסטית, את חשיבותן של ארבע שאלות יסוד קיומיות:

  1. חוסר משמעות: אם אנחנו חייבים למות, איזו משמעות יש לקיום שלנו כאן? מה המשמעות החדשה שהירשל יכול למצוא בחייו אחרי שאיבד את בלומה?
  2. הדאגה מהחופש: החופש מאיים, אין תבנית קבועה, האדם אחראי ליצור את התבנית של חייו, אחרת יש תהום פעורה, ריק. הקונפליקט שלנו עם הריק הזה הוא יומיומי. יש לנו כמיהה למצוא קרקע מוצקה תחת רגלינו. מהי אם כן הקרקע המוצקה שיוכל הירשל למצוא לעצמו? איך הטיפול של הד"ר לנגזם עוזר לו בכך?
  3. מוות: המתח בין המודעות למוות לרצון להמשיך להתקיים. איך יפסיק הירשל לרצות לישון? איך יחזרו אליו החשק להמשיך להתקיים, להצטרף לחיים?
  4. בידוד קיומי: בעיקר בידוד אינטרהפרסונלי, בידוד של האדם מחלקים שונים שלו עצמו. איך הירשל משלים עם החלקים הדחויים שלו בתוך עצמו? איך הוא צרף אותם לשלם חדש ושונה?

הערה שנייה: בין שי עגנון ומרטין בובר, היו קשרים קרובים. ההבנה של יחסי "אני-אתה" מודגמת היטב בכל שיטת הטיפול של הד"ר לנגזם, איש קשוב, מדבר בגובה העיניים של הפצינט שלו,
ובעיקר דואג לקיים עימו דיאלוג. החיבור של בובר "אני-אתה", יצא לאור ב-1923. סיפור פשוט יצא לאור ב-1931.

בובר מייחס חשיבות מכרעת לדיבור הבינאישי (ויקיפדיה). לטענתו, קיומו של האדם כנושא נוצר
ומתעצב בתוך הדו-שיח תוך כדי חילופי דברים עם זולתו. השיח עם אחר הוא שבונה את
האדם כאישיות רוחנית. לא האדם הבודד הוא עובדת יסוד של הקיום האנושי, אלא האדם
המצוי בזיקה עם הזולת. העיקר הינו על כן לא הקיום הפיזי אלא התגבשות התודעה האינדיווידואלית תוך כדי קשר ודיאלוג עם מישהו אחר.