מסביב עדיין יורים גראדים על באר שבע ואשקלון. היום יקברו עוד הרוגים, ומשפחות שכול חדשות תשבנה שבעה. המחאה הצעירה שכמעט נגדעה הורידה פעילות לחצי התורן, היא נמשכת, אבל בשקט ובצנעה. מדינת ישראל סובלת את צרותיה. המנהיגים והעם – שתי קבוצות כאילו דיכוטומיות חייבות לטפל במשימות רבות ושונות.
על רקע כל זה, קצת משונה לי להתייחס למה שהיה, ואני עושה את זה בהיסוס. מה שמטה את הכף, הוא שהחיים נמשכים, גם אצל היחיד וגם בארגונים.
אז ככה:
נכנסתי לבית החולים כבן אדם בריא יחסית. בכל פעם שואלים אותי הרופאים:
– וחוץ מזה, את בריאה?
והתשובה שלי תמיד היא : כן, אני מרגישה בריאה.
במשך השנים התשובה הזו שלי, נראית יותר ויותר מלאכותית. מאז 2003 עברתי 4 ניתוחים. האם אני עדיין בריאה? האם זו איזו פאטה מורגנה, משהו סוביקטיבי, או שאני אכן עדיין בריאה. סיכמתי עם עצמי, שגם הפעם שאני בריאה בדרך כלל.
המשמעות היא שכשאני עוברת במסדרון, בדרך לניתוח הקרוב, אני עושה את זה על הרגליים שלי, מתפעלת מהתמונות שבמסדרון, מתעצבנת שאני צריכה לעלות ולרדת בין המשרד שבו ארשם לאישפוז ואקבל פתקיות מזהות, לבין המחלקה (כאילו אין מחשבים היום) מדברת עם בן זוגי שמלווה אותי, בוחנת את אוכלוסיית החולים והמטפלים(ילידי הארץ ועולים, חרדים וחילונים ועוד), יודעת להתלבש לבדי בתלבושת בית החולים, להחליט לגבי מה בכל זאת יחזור הביתה, ואיך יתנהלו חיי בין בדיקה להכנה ולמנוחה, וגם אומרת: זהו, אתה יכול לחזור הביתה, לחיי השגרה שלך. אני בסדר. נתראה בבוקר מוקדם, לפני הניתוח?
משם אני הולכת לספריה שבקצה המסדרון (תופעה מקסימה שעוד לא התרגלתי אליה), מכינה לי כוס תה, בוהה, קוראת, נחה, מדברת בטלפון. רואה שפאות סינטטיות אפשר לקבל ללא תשלום.
בצהרי היום משתנה התזונה שלי פעם אחת, ובשעה שש בערב פעם שנייה. אני בצום. האחיות המקסימות מתחלפות. אני עוד לא מנסה ללמוד את השמות (תמיד הייתי גרועה בזה). כרגע אני עדה לזה שכל אחת מבקשת לחזור על תעודת הזהות שלי שוב ושוב, ועל שמי המלא. כל אחת מציגה את עצמה בפני, בחיוך. רק אחת לא מחייכת, אישה רצינית מאד, ובעלת ידע. רק שהחיוך לא שוכן על פניה. לכי תדעי איזה צרות יש לה עצמה.
אני מרגישה את הנורמות של האחיות, ערה מאד לביטויים של עבודת הצוות. הן יודעות מה עושים מתי. הן רושמות. לקחתי אקמול – נרשם. לא ישנתי בלילה – נרשם. הידע נקלט ללא הרף לצורך החלטות.
אני מתגעגעת לימים בהם היה הפרופסור נכנס עם חבורה רב גילית של אנשים בלבן לחדר, הסטאג'ר היה מציג את הסיטואציה, היה עונה לשאלות, הלמידה הייתה מתרחשת ליד מיטת החולה. ואני, רגש של כבוד גדול לאנשים האלה שהיו מחטטים בסימנים ומשתמשים במילים לא ברורות – היה גואה בי.
היום נכנסים הרופאים אחד, אחד. מי שמדבר מוסר את פירות הלמידה שהתרחשה בחלקה על הבמה ועובדה מאחורי הקלעים. אני שומעת את מה שהוחלט, הדינאמיקה התרחקה ממני. לרוב, מי שיוצרת איתי הכי הרבה תקשורת היא הרופאה המתמחה במחלקה. אני גם נבדקת ע"י הבכיר, ד"ר קורח, הוא משמיע מידי פעם את דברו. ודברו כדברי אלהים חיים, ועל פיו עדיין ישק דבר. כשהוא עומד ליד המיטה, אני מרגישה את כוחו של הידע, את כוחה של החמלה, כי איכשהו יש לו גם את זה וגם את זה. ושמו נלחש בין הלקוחות בציון כל הכתרים שכבר נקשרו לראשו וגם חדשים.
בבוקר הניתוח – השתהות.
ביתי ובן זוגי כבר לידי. התמונות לאורך המסדרון – כבר לא ממש מעניינות. עכשיו, אני כבר מוכנה רגשית, גופנית, קוגניטיבית. השביתה לא תפתיע אלא אם כן אתבדה בפתאומיות. אני מחכה. כשעתיים אחרי הזמן שבו הייתי צריכה להיות מנותחת, נכנס אחד הרופאים של המחלקה ומודיע לי שיש הפתעה ושינוי. אני לא אעבור את הניתוח הקשה יותר לפצינטית (שזו כמובן אני), אלא את הניתוח הקל יותר עבורי והמאתגר יותר עובר הרופאים: לפרסקופיה, בתמיכה של רובוט, במרכז לטכנולוגיות מתקדמות.
חיוך של אושר נסוך על פני ואומר לי שאפשר להיות מאושרים גם כאן. המנתח הבכיר מאד, מציג בפני את הרופאה הנוספת שתלווה את הניתוח. אני כל כך שמחה.
מכונית "שרד", טוב, לא ממש, מכונית שלא נעים להיות מועברת בה מחמת הטלטולים שיכאיבו לי יותר בהמשך, מעבירה אותי לבנין רחוק יותר בתל השומר. המרכז לטכנלוגיות מתקדמות. אני מובלת על מיטה ומצליחה לזהות את הקדמה כבר מהקירות שדומים לגלריה יותר מאשר לבית חולים, את התמונות אני רואה בקושי. בני המשפחה יספרו לי אחר כך שהיו גם פסלים יפים. רצפות השיש מבהיקות. דלתות אוטומטיות מרמזות שהמרכז הזה יש בו מתקנים שונים לתועלת חולים ותיקון תחלואים מגוונים. הגענו. המיטה שלי נעצרת. הסניטר והנהג ששאל אותי הרבה שאלות קודם לכן, עוזב. שוב אני נשאלת לתעודת הזהות שלי, לתרופות שאני לוקחת, לאלרגיות, להרדמה. המרדים פוגש אותי, הרופאה שתעזור בניתוח. מסבירים מה יהיה. מיומנויות התקשורת שלהם מרשימות. יש לי כמה שאלות. אני נענית. אני מאושרת ככל שניתן ברגע הזה, בעיקר כי נמלטתי מהניתוח הקשה יותר. גופי מופקד בידי נאמנים עלי, אלה שבודקים קטנה כבחמורה. אני בפסגת הטכנולוגיה, במקש שלו – גם.
ד"ר קורח, המנתח, מגיע, שואל שוב לתעודת הזהות שלי. הקרובים שלי נפרדים ממני ואני מהם. כולנו אומרים בהצלחה. שתי מנות דם מונחות ליד הרגליים שלי, שנמצאות בתוך מתקן שישמור על תנועה של מחזור הדם.
אני בפנים. קודש הקודשים נראה רחב מידות, גוונים ירקרקים אפורים אם אינני טועה, אחד האנשים חדש יחסית ומקבל הסברים: הידיים שלי צריכות להיות ב-90 מעלות לגוף. מתחת לגב התחתון מניחים כעין מטליות, שיעבירו את קצב הלב, ויעדכנו. מסכת החמצן מתקרבת. הרופא המרדים אומר שאחוש בבלבול קל, אני נעלמת באחת לעולם אחר. לא אזכור כלום ולא אדע כלום כשאתעורר.
ארבע שעות עברו. הקרובים שלי קיבלו מידע: יותר קשה משחשבו ואיבדתי כחצי ליטר דם. כמעט צריך היה לתת דם. צריך עוד כשעתיים שלוש בחדר התאוששות, מהן אני לא זוכרת כלום, אולי תמונה מטושטשת של בן הזוג שלי עומד ליד המיטה. נכנסת שוב לתרדמה. המיטה תתגלגל לדרכה, המכונית תעביר אותי לחדר 314, וזה יהיה החדר שלי עד סוף האשפוז.
כבר לילה, ואני שולחת את קרובי לדרכם. אחות פרטית שהזמנתי, כדי שלא להטריד את קרובי, מיותרת לחלוטין וחכמה קטנה מאד, תשב לידי בלילה. פרט שנראה לי חשוב לפני ומיותר אחרי. בחמש לפנות בוקר אני מתחננת לפניה שתעזוב. היא לא יכולה, עוד אין אוטובוסים. בינתיים אני שומעת מהמטומטמת ביקורת על זה שאני עוד מחוברת לחמצן, את הסיפור שמסביר למה היא עובדת (יותר טוב מלשבת בבית עם בעלה), את ההשוואה בין תל השומר לבלינסון (את מי זה מעניין עכשיו). היא מקשקשת וגם השכנה שלי שיצאה מניתוח מהסוג שאני הייתי צריכה לעבור, לא יכולה לישון בגללה. בעשרים לשש היא עוזבת סוף כל סוף, אנחנו נרדמות.
ניתוח מהסוג שלי מקל על ההתארגנות אחרי, ואני נשלחת הביתה בתום קצת יותר מחמישים שעות ומרגישה רע מאד. זה אומר, אם כי אני לא יודעת אז – שכמו שיצאתי אחזור, רק כמה שעות הבדל, ועוד שני מתמחים בחדר מיון עמוס אנשים סובלים.
בחוץ נמשכת המחאה החברתית, הטילים עוד לא התחילו במעופם. קשה לי להיות אופטימית. זה הרגע שהתחלתי להרגיש רע. רע מאד. אני שואלת את עצמי אם ככה נראה הניתוח הקל ומנסה לסבול בשקט. האיש שלי אומר שהייתי ממש עוינת. יכול להיות. אמרו לי לחזור רק אם יש חום גבוה: 38.5. בינתיים הוא מטפס בהדרגה. הנה הוא 38.3. בן זוגי היקר אומר לי שזה עוד לא 38.5 ואני אומרת לו: קח אותי לבית חולים, אני לא יכולה יותר. אני חייבת לנהל את הבריאות שלי, ועכשיו המצב נראה רע. ברור שיש לעיתים סיבוכים. פעם ראשונה שאני מסתבכת, ועברתי כבר ניתוחים רבים. הגוף שלי עובד פחות טוב. היכולת לספוג יורדת.
הלילה, יתחיל פרק חדש. מזל שיש מי שיטפל בי.
החיים בארגונים 