טרום ניתוח

בוקר. לחץ. מודיעים באמצעי התקשורת שיש שביתה במרפאות. אמנם הודיעו לי לבוא, אבל אני חוששת. אולי בכל זאת הכל יהיה סגור? כמובן שאני מופתעת: המרפאה הומה. אני מחכה במעין לובי מסדרוני שלא היה מזיק שמישהו יטפח אותו (חבל שאני לא טייקונית…). בסופו של דבר קוראים לי לחדר 112. יושב מולי רופא, לפי השם הפרטי, אולי מדרום אמריקה. מציג את עצמו וחיוך על פניו. כולו – התנהגות מרגיעה. מעיין בתוצאות הבדיקות. מספר לי על מחקר. האם אני רוצה להשתתף במחקר? אני מוכנה (אחר כך תגיד לי האחות שזה אומר עוד 4 מבחנות בלקיחת הדם הראשונה, אבל זה ממש קטן עלי). כמובן, למה שלא ילמדו על הרקמות האבודות שלי? אני מבינה את מהלך הניתוח. ראיתי אותו במחשב, הדגמה והסבר. איזה עולם מתוחכם!

אחר כך אני מלווה על ידי דפנה, החמודה, שבאה אחרי זהבה, המסורה. אני מרגישה תלויה ושמחה להיות במצב הזה כאן. מה לי ולדרכו המסתורית של בית החולים? כדאי מאד להיות מלווה, נתמכת. המלווה שלי מושיבה אותי במסדרון. כאן יראה אותי הרופא המרדים. עבר זמן, חיכיתי וחיכיתי ובסופו של דבר – המרדים בא. סבלני מאד. חוקר מאד. בוחן קטנה כחמורה. יסודי. רושם. מסביר. גם כאן אני חותמת ועוברת במצוותה של דפנה אל המחלקה.

האחות שפוגשת אותי יפה ונעימה. היא עסוקה ותתפנה מיד. אני הולכת אל הספריה, ולא שומעת שהיא קוראת לי. התרגלתי כבר שאני צריכה לחכות. זמן בית החולים הוא זמן אחר. אבל היא מתפנה מהר למדי ומוציאה אותי מהספרים.  אנחנו הולכות לחדר פנוי. היא מושיבה אותי על כורסא בהירה ויושבת מולי. ילדונת. מזכירה לי סטודנטים שלי. ומדברת: אבוא בבוקר. אחר כך ארד למטה. מהצהרים אוכל רק מה שנותנים לי. מהערב אהיה בצום. למחרת ינתחו אותי בשבע אם אהיה ראשונה או בעשר אם אהיה שניה. אומרת משהו על רובוט. לא מאמינה שאני אהיה זו שמנתחים ברובוט. אם יהיה רובוט, הניתוח יהיה בו זמני. עולם מתוחכם, אמרתי כבר… להביא נעלי בית וגם נעליים למקלחת. כדאי להביא מגבת גדולה כי המגבות קטנות. כדאי לא להביא בגדים פרטיים, יהיה יותר נח להם ולי אם אלבש בגדיי בית חולים. שאלות? אין לי. אמרו לי הכל. מרגישה בטוחה. עברתי עוד משוכה.

אני יוצאת לחניה. יודעת איזו הרדמה. יודעת אילו פרוצדורות. יודעת שאני מתקבלת בחיבוק ובידידות. מרגישה במקצועיות. אני הולכת אל ועם מי שרוצה בטובתי. וגם אם יכאב – יעבור. ורק שהשביתה לא תגיע בדלת האחורית באיזו שהיא צורה.

אני ממשיכה לדחוק הכל הצידה. עכשיו חשוב שאעבור את זה בשלום ואצא מזה מהר. לחץ הדם שלי, נמוך בדרך כלל, אבל נראה שכבר מכין את עצמו לחידושים והוא גבוה יותר.

ביום שלישי אהיה אחרי הכל: אחרי לילה שני בבית חולים ואחרי הניתוח. אני מחכה ליום ההוא.

5 תגובות to “טרום ניתוח”

  1. sharon Says:

    מאחלת לך מאוד שההליך יהיה מוצלח וקצר וכך גם ההחלמה.
    ואולי השביתה תתגלה עבורך כיתרון. הרופאים קצת יותר אופטימיים בימים האלה, סופסוף מקבלים תמיכה, מקבלים חום וחיבוק ואיזו מילה טובה. אולי יהיו יותר סבלניים, אולי יהיה פחות עומס כי רק המקרים הדחופים מטופלים. אולי יהיו יותר מרוכזים, קצת פחות מיואשים. אולי. והלוואי.

    ליל מנוחה

  2. סיון Says:

    אתי, שיעבור בהצלחה ובהכי פחות אי נוחות שאפשר:)

  3. benziv Says:

    תודה לכן, שרון וסיון.
    אמרתי לאחד הרופאים: העבודה שלכם קשה מאד.
    הוא ענה: המקצוע שלנו נהדר. אני אוהב אותו (הרגשתי את זה ביחס שלו וגם ביחס של האחרים).
    סיפרתי לו שגם אני רציתי להיות רופאה, אבל לא היו לי ציונים מספיק טובים, וגם כסף וגב לא היה לי. לעומת זאת נישאתי לרופא, למשך חמש שנים.
    הוא שאל: נו?
    ואני אמרתי לו שזהו. לא למדתי רפואה, אני לא נשואה לרופא, אני באה להתרפא. ואת הניתוח אני כבר מכירה לפרטים. ראיתי אותו באינטרנט.
    חייכנו.
    מקסים הרופא הזה.
    אני אוהבת את העיסוק והמקצוע.

  4. יהודית Says:

    בתי חולים היום זהו מציאות אחרת.
    וגם הזמן אחר
    אני שמחה שאת כבר אחרי

  5. benziv Says:

    כן, מציאות אחרת מאד, מכל בחינה שהיא…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: