מסימני הלילה שלפני

יש סימנים. בחלומי חזרתי לבית הורי, בחול של קריית חיים, והוא היה שונה. חפרו לו מרתף גלוי, והוציאו הרבה מהאדמה שמסביבו. מעלית עמדה לרשות הדיירים שבאו לעלות או לרדת. החול היה לבן כמו שזכרתי אותו רק בימיו הראשונים של הבית. פה ושם היה שתול משהו ירוק, נמוך יותר משזכרתי את העצים שלנו.

בנוסף פגשתי את הרופא שלי שנתן לי משהו שנראה כמו משולש ליד, וזה יעזור לי לדבריו. המשולש היה אדום ועשוי מבד טוב. לא הצלחתי לאתר את המקום שבו שהינו.

נסעתי ממקום למקום, בתחבורה ציבורית. חיפשתי דרך. לעיתים הרגשתי שאני לא מתמצאת, לעיתים הרגשתי שאני יודעת.

חברות ותיקות פגשו אותי לארוחת צהרים במוסד חינוכי, ולמרות שכל אחת עסקה בשלה, הרגשתי שהן איתי. בהמשך, הציעו לי לפתוח תוכנית לימודים חדשה שעוסקת בהיערכות למקרים של אשפוז וחולי. הבטיחו לי גם שכשאחלים אגיע לחגיגה. פרצתי בבכי.

אחר כך השעון צלצל. יש לי משימות אחרונות. אני נפרדת מהמחשב למספר ימים. אשתדל שזה יהיה מעט ככל האפשר.

מאחלת  לעצמי רוגע – ככל שניתן, ורופאים שיכולים לקחת אותי תחת חסותם ולהוציא אותי שלמה ובריאה ומותקנת מחדש לעשות את עבודת היום יום.