האמבטיה שלי מוכרת. סלט ירקות שאני אוהבת מונח על השולחן. עוד מעט אזריק לעצמי, בפעם הראשונה זריקה, ואחזור על זה 20 פעם נוספות. אחר כך אחדל. כל התערובת הזו של הסלט המוכר והזריקה שנואת נפשי, ארוזה באופן הכי ידידותי שניתן, היא משונה למדי: חדש וגם ישן. אהוב וגם שנוא. הכל בדרך לכיוון ההתרוממות מחדש.
אחרי שהתעייפתי מהמאמץ, נרדמתי מול הטלויזיה והתעוררתי כמעט כמו חדשה.
חשבתי לעצמי, העולם הרפואי כל כך השתנה וגם הוא כל כך דומה למה שהיה. האלמנט הדומה, הזהה הוא הטיפול עצמו: רופא/ה מול פצינט/ית, אחות מול חולה. במערכת היחסים הזו היה לי קל לפתח תלות, אבל מה איתם? מה עם הצוות הרפואי? במיטה שלידי כבר מחכה לניתוח הפצינטית הבאה. אין לי זמן להשתהות שם, ואין לאלה שהצילו אותי זמן להשתהות איתי. פס הייצור ממשיך בדרכו. הנה, עוד מעט יבואו הסניטרים ויקחו את השותפה החדשה שלי לרגע, עוד מעט היא תשונע לעבר חדר הניתוח ברכב או סתם בגלגול המיטה, עוד מעט יוחדר חומר ההרדמה ועוד מעט יתחיל ניתוח חדש. הרוטינה הזו. איך הם עומדים בה? על מה הם מוותרים בדרך? במחלקה לא ראיתי סימנים של שחיקה, אבל הספרות לא משקרת. אחיות נשחקות. גם הרופאים היו כל כך מסורים, כל כך מעוררי אמון. איך הם דואגים לעצמם?
השארתי כעשרים עותקים של ספרי, פריכיות אורז, לאחיות, לרופאים ולרופאה שהיו איתי שם. המעט שיכולתי.
ההזרקה עברה בשלום. האחיות עושות את זה טוב יותר. נותרו לי עשרות פעמים. האישה הצעירה שהייתה שכנתי לרגע אתמול, כבר הורדה כנראה מהמיטה, כבר רחצו אותה. עכשיו היא מחוברת לאינפוזיה שמזריקה לה גם חומרים משככים כאב. מקווה בשבילה שתסיים את זה מהר וטוב. יום חדש התחיל במחלקה העמוסה, עוד חולות שוחררו, עוד חולות הגיעו.
ושרק יהיה טוב.
החיים בארגונים 
אוגוסט 20, 2011 ב- 7:31 pm |
אני חושבת שהם מסתכלים על הכל בעיניים פרגמטיות.
הרגש הוא מהם והלאה.
ככה נשחקים פחות
אולי..
אוגוסט 21, 2011 ב- 5:39 am |
יכול להיות,
ואני מאמינה גם שזה לא כל כך פשוט. כשהאחיות משוחחות איתי, אני מרגישה אצל חלק מהן את הרציונליזציה, אצל חלק אחר – אני קולטת אמפטיה. אצל חלק אחר אני קולטת ענייניות וראש גדול. אני מסתפקת בפרגמטיות גדולה ככל שניתן, אבל אני לא רוצה שתהיה ריקה מרגש. אני אוהבת חלק מהאחיות יותר וחלק פחות. ונדמה לי שזה קשור גם למידת הרגש שיש בקשר בינינו. עם חלק אני מצליחה לפתח שיחה נדירה גם על החיים הפרטיים שלהן, למשל על שמות הילדים ולפי מה נבחרו השמות, או על משך הזמן שהן עובדות במחלקה, או על הסיפוק בעבודה שלהן.
גיליתי שאם אני מפעילה את האישיות הטיפולית שלי, זה מאד עוזר בקשר. וכיוון שלצערי הייתי צריכה לחזור לבית החולים, הקשר הלך ונבנה.
וזה נכון שפחות רגשות = פחות שחיקה.
והמחלקה הזו שוחקת במיוחד. אין ספק.