פוסט מורטם ב': עוד שישה ימים בבית חולים

למחרת בבוקר אמור היה הנכד שלי לעלות לתורה, להיות בר מצווה ולהסיר את עולו מהוריו. חשבתי שאצליח לעשות את זה ולהגיע. בדרך לחדר המיון אני מבינה שהנכד שלי יעלה בלעדי. אני עצובה, כשאני מתפנה להרגיש משהו מעבר לכאבים ודפיקות לב ובחילות. זאת הפעם השלישית שלי בחדר מיון ואני מכירה אותו טוב. כבר לא מצפה שיקבלו אותי מיד. אשב כמה שעות, אחות תיקח פרטים ובדיקת דם, אחכה עם האחרים בתור. אחר כך יגיע רופא צעיר וחביב ויעשה את עבודת הקודש שלו, הכי טוב שאפשר. האחות שרואה את מצבי, מציעה לי לשכב על אחת המיטות, בפנים. אני נענית וכשאני יוצאת לשרותים המיטה נתפסת ע"י איש שמלווה את אשתו ששוכבת על מיטה סמוכה. אני מתלבטת אם לבקש ממנו לפנות את המיטה "שלי", ובסופו של דבר בוחרת לי את המיטה היחידה הנוספת.

הרופא הצעיר מגיע, אין לי מושג כמה זמן עבר. כבר לקחו ממני דם לבדיקה, והוא בודק אותי ומזמין עוד רופאה בכירה ממנו .  מקסימים האנשים האלה, איכפתיים. הם מחליטים שאני זקוקה לאשפוז ומזמינים לי סיטי ל06:30 בבוקר. בינתיים אני חוזרת למחלקה, ולמיטה שלי, בחדר 314. המיטה שם פנויה. רק אני, כבר שוחחו עם מי שצריך והאינפוזיה כבר מזרימה גלים קרירים לורידים. בן הזוג שלי צריך לחזור הביתה ברכב, אחרי לילה ללא שינה. אני חוששת. הוא אומר שהוא מספיק ער.

בבוקר תגיד לי הרופאה שנראיתי כמו פרח כששוחררתי. אני אומרת לה שהרגשתי רע. אולי פרח, אבל נבול. היא שואלת למה לא אמרתי. איך אני יודעת שככה לא מרגישים תמיד כשמשתחררים?

מהרגע הזה, וכיוון שברור כבר שהלויקוציטים גבוהים מאד, והחום שופע, אני מטופלת כאילו יש לי גם זיהום וגם פגיעה נוספת. מה שיבוא קודם. מחכים למוצא פיהם של הגלים. הסיטי עוד מעט יפוענח.

הד"ר קורח עוקב אחרי, גם כשהוא נמצא וגם כשהוא איננו. האחיות אומרות: הד"ר קורח שאל מה שלומך, אמרנו לו. הוא ביקש… ואנחנו עושות את מה שביקש.

שיא ההרגשה הרעה, ואני כבר רוצה למות, רק למות. גלים של בחילה עולים, אני מרגישה שאני מורעלת. לא רוצה לראות אף אחד. אני מפנה את הגב לאחי ולגיסתי, שאומרים לי:  את יכולה לישון. אני לא יכולה לישון, רק רוצה למות. האורחים שלי מבוהלים, הם נסעו 4 שעות כדי לראות אותי, ועכשיו עוזבים, והאחיות נכנסות. אני עוד לא יודעת שמחר תהיה סיבה לחיות, שוב. בינתיים אני לא אוכלת ולא שותה, אבל כל זמן שאני מחוברת הכל בסדר. כל מה שנראה כמו אוכל או מים – מבחיל, ואני יוצאת מדעתי. תשתי כוס, אומר לי הרופא, ואני מזדעדעת: כוס?!

בשעה הקשה הזו, הנכד שלי כבר קיבל את מטר הסוכריות שלו, ואני שכבר הספקתי להגיד בטלפון שאני מצטערת שומעת מהנכדה שלי: סבתא, את נשמעת כל כך עצובה, אף פעם לא שמעתי אותך ככה. הבנות שלי משוחחות ביניהן, מבוהלות: אימא ממש נשברה… אימא לא נשמעת ככה אף פעם…

ולמחרת מתחיל החום לרדת לפעמים. מבדיקות הסיטי עולה שאין בעיה אורגנית, כלום לא נפגע במהלך הניתוח, ואחר כך אני מקבלת את הידיעה: זיהום. זה מה שיש. והאנטיביוטיקה שאת מקבלת – אכן מתאימה. הלויקוציטים עושים תפנית וגם הם מתחילים לרדת. בחלק מהניתוחים יש תופעת לוואי של זיהום. ידעתי. חתמתי. הסכמתי. אבל לא חשבתי שזה יקרה לי.

איש אחד נכנס ושואל אם אני רוצה להסתפר, הוא מספר במחלקה בהתנדבות. אני מודה לו. אישה קטנת קומה כבת תשעים, להערכתי, קצת חרשת, נכנסת ומציעה תה, או קפה. מבטא ייקי, כפופה. אני אומרת לה שהכובע שלה מקסים, ואחרי שאני צועקת את זה פעמיים, היא אומרת שהיא סורגת לבד. לראשונה אני שותה קפה, עם סוכרזית אחד בבקשה. אני כנראה שונאת קפה. לאוכל אין טעם. הכמויות כל כך קטנו. איש אחד מבקש שאתרום כסף, אני לא רוצה. נשים נפלאות נכנסות ויוצאות מהחדר, למרות שרוב הזמן אני לבד. לחיים יש את הכח שלהם, הם לא מוותרים עלינו. אישה אחת יוצאת מבית החולים ושואלת אם להשאיר לי את מרק הבטטות הנפלא שהביאו לה. אני חושבת שאולי כן. היא משאירה. כשאצא – אזרוק אותו לפח. לא יכולתי לטעום, דווקא רציתי.

עוד שישה ימים מאז הגעתי בשנית, ואני שוב מוכנה לעזוב. וכמו שכבר אמרתי: קצת פוחדת, קצת שמחה.

הנכד שלי מספר לי שהיה לו משעמם בעליה לתורה. האורחים האחרים אומרים שהיה נפלא. בן הזוג שלי קיבל מרשם חדש לאורז, בצל, שום ובטטות . כשאשוב הביתה יכין לי את המעדן הזה, ולתדהמתי התאבון חוזר ואני יכולה ליהנות ממנו.

בבית יהיה שקט מאד. רק שנינו. לפעמים קופצים הילדים לביקורים. בינתיים אני אומרת לאיש שלי, שזה נפלא שעוד לא צריך עזרה גדולה מהם. גם זה כנראה יבוא. אולי צריך לחשוב על דיור מוגן?

האיש החרישי שלי, מכין סלטים מצומצמים, כי אני שונאת פתאום חלק מהירקות, מכין כל מה שייתכן שאוכל. לאט, לאט גדלות המנות. מחמש שעות שינה ביום, אחרי שמונה בלילה, אני עוברת לשתיים. לפעמים חוזרים הכאבים. לפעמים אני מתקדמת בקפיצה. לפעמים אני מדוכאת. ברגעים הטובים אני קוראת את סייד קשוע: גוף שני יחיד. ברגעים הרעים יותר הוא עוזר לי להרדם.

החלטתי שהחיים ממשיכים כרגיל, וקניתי היום באינטרנט כרטיס לבודפסט. אני נוסעת ללמד שם, באמצע ספטמבר. מקווה שלא זרקתי כסף לשווא. עד אז והרבה לפני כן – אני רוצה להיות אחרי הכל. הצלחתי להתרכז ולקרוא את סייד קשוע. שרק ימשיך ככה. אהבתי מאד את הספר. חכם. לקח לי זמן להתרגל לסגנון. הוא מעשיר את החיים שלי. אני מבינה קצת יותר. פעם עשיתי עבודה סמנריונית על זהות. זה היה מזמן. היום היה סייד עוזר. החיים הם אי שויון גדול.

ובדרום, כיפת ברזל נותנת הגנה של 90%, והיא פרושה חלקית מאד. הטילים עוד לא מגיעים לתל אביב, אבל הם בדרך. המחאה נמשכת באופן שונה, וחלק מהמוחים עזב. הרופאים שובתים מתל השומר צפונה.

המצרים מאיימים וגם מרגיעים, העולם מטורף, וקדאפי עומד לרדת מהבמה – אולי לטובת אלקאידה. אסאד עוד רוקע ברגליים ולא רוצה לעזוב. אובמה יורד בסקרים. הבורסה משתוללת. לא ברור מה מביא המחר.