פוסט מורטם ג': קבוצות במחלקה, ובבית חולים

הקבוצה הבולטת ביותר במחלקה בה אושפזתי בבית החולים, הייתה זו של קרובי המשפחה של אחת החולות. פגשתי בהם ימים ספורים אחרי שאושפזתי ואי אפשר היה שלא לראות אותם עוד, עד לסוף האשפוז.  ביום הראשון שנעשיתי מודעת לקיומם, אולי יום שישי אחד, הם עמדו בזוגות ובשלשות ליד אחד החדרים ובכו. זכרתי שערב מותו של אבי, אמרה לי אחת האחיות, שאי אפשר לדעת מה החולה שומע ומה לא. ידעתי שלידו אסור לי לדבר על נושאים שלא הייתי רוצה שיהיה מעורב בהם, ולא רציתי להתחיל לבכות אותו בחייו. חשבתי לעצמי, שמישהו היה צריך להגיד להם, אבל שתקתי. הם נראו מאוגדים כל כך שאי אפשר היה להכניס שום דבר ביניהם.

הפרידה הסופית הזו, עוררה אצלי הזדהות גדולה, וחשש. בית חולים הוא המקום שפרידות כאלה מתרחשות בו תדיר.

בלילה, מצאתי את אחיותיה של האישה בחדר המשפחות, רבוצות על הכורסות שמשמשות ביום לישיבה ומנוחה. התלבטתי אם מותר לי לעבור ולמזוג לעצמי כוס מים קרים או תה. הלכתי על קצות האצבעות וחזרתי לחדר.  רוב הזמן לא היה לי עניין בחדר ההוא, למרות הכורסאות, הספריה, הטלויזיה, אבל ברגעים שרציתי בו – הוא תרם לי הרבה. עכשיו לא היה עוד בידי.

וכיוון שהמשפחה הייתה גדולה, היא הביאה עימה גם אוכל, וכבר לא היה שולחן קטן אחד פנוי שבן זוגי יכול היה לשבת לידו עם המחשב, או שיכולנו לשבת יחד כשאני אוכלת את ארוחת בית החולים והוא את הכריך שהביא מהבית.

והימים עברו והחולה הנוטה למות, התעוררה לחיים ובשום פנים ואופן לא נענתה לקריאת השמים ולא יצאה לדרכה האחרונה. והמשפחה המשיכה לשבת, והיו שם האחיות, והגיסים, וילדיהם. משפחה יפה מאד, קשורה מאד,  גדולה, שהעבירה בין ידיה בקעריות חד פעמיות ספגטי בעגבניות, ואוכל אחר. גם יומולדת חגגו שם באחד הימים, והאחיות קיבלו פרוסה יפה מהעוגה החגיגית המצופה לבן.

החולים הדירו את רגליהם, עד שיום אחד ראיתי, מישהי בחלוק ורוד, יושבת ביניהם, לבדה, מול הטלויזיה הדלוקה.  הרגשתי שגם אני יכולה ולמחרת התיישבתי ביניהם. אפשר היה לראות חדשות, אבל אי אפשר היה לשמוע: הם דיברו בקול רם.

אני מניחה שאט, אט התחיל המקום לחזור לבעליו המקוריים, והמשפחה אמרה משפטים כגון: אנחנו המתנחלים, זה המקום שלכם. לא תמיד נראה היה שהמשפטים הללו מתרגמים למעשה, אבל הם נאמרו, ונתנו כח למיעוט הקטן שרצה בכל זאת להשתמש בחדר ולא היה שייך למשפחה.

איכשהו אני מקווה היום, שגם החולה שלהם שכבר נבאו לה את סופה, עשתה איזה פליק-פלאק של הרגע האחרון וחזרה הביתה. יכול להיות שכל הבכי וכל קריאת התהילים, וכל ההתאספות הזו, פתחה את שערי השמיים. ויכול להיות גם, שהמשפחה הזו עדיין ממלאה את המקום ומחלקת ספגטים בינה לבין עצמה ואולי חגגה עוד יומולדת אחד.

קבוצות אחרות במסדרון, הן קבוצות פורמאליות יותר וקבוצות פורמאליות פחות. למשל המחלקה הגניקולוגית מופרדת מהמחלקה הגניקואונקולוגית, גם על ידי צורה מתרחבת של מסדרון, גם על ידי עציצים רבים יותר, גם על ידי קבוצה אחרת של אחיות.

קבוצות אחרות חוצות את המחלקות כגון קבוצת הנשים שמחלקות מזון, ומסדרות את המיטות, קבוצות עובדי הניקיון ועוד.

יש שם מקום להרבה יותר  מתזה מענינת אחת בנושא.

בינתיים הודיעו שקדאפי עוד לא נתפס ובנו יצא נגד העכברושים בני עמו, וקבוצה מתוך המוחים פונתה מבית שהשתלטה עליו. עולם כמנהגו מייצר חדשות נוספות.

6 תגובות to “פוסט מורטם ג': קבוצות במחלקה, ובבית חולים”

  1. Idan Bchor עידן בכור Says:

    אתי שלום,

    אני קורא בעניין רב, גם אם בכאב מסוים, את דיווחייך וחוויותייך מבית החולים, ומאחל לך החלמה מהירה ובריאות שלמה.

    בשולי הדברים, ובזהירות רבה, אני מפנה אותך למשמעות המושג "פוסט-מורטם" (Post-Mortem) בו בחרת ככותרת לשלושת הפוסטים האחרונים. מציע לך לבדוק בויקיפדיה (באנגלית) ולבחון האם זו אכן כוונתך.

    כותרת חלופית אותה אוכל להציע –
    ניתוח. אירוע: חלק א, ב, ג

    בריאות וימים טובים,

    עידן בכור

  2. benziv Says:

    תודה. תודה.

    אני כבר בבית, מנסה לחזור לחיים הרגילים – בעיקר דרך המחשב. איזה כיף שהוא קיים. אני כבר ערה שעות רבות, והרבה יותר מרוכזת משהייתי. היו רגעים שחשבתי שניתחו לי את הראש… חס וחלילה… חמסה, חמסה…

    אני אוהבת את המושג "פוסט מורטם" ויש לזה סיבות רבות:
    הראשית: פעם, כשהייתי סטודנטית באוניברסיטת חיפה, היה לנו עיתון שזה היה שמו. כידוע שלך הוא לא עסק ברפואה, כיוון שאין ולא הייתה פקולטה לרפואה באוניברסיטה שם, אבל הוא עסק בניתוח תופעות שהיו ואינן.

    כלומר, פוסט מורטם כמטפורה.

    אחר כך גיליתי שהמילה "פוסט" היא גם מה שאני כותבת, וזה התאים לי עוד יותר.

    כמובן שאני מאד שמחה שבמקרה שלי לא היה צורך בפוסט מורטם, שהוא ניתוח שלאחר המוות, אם כי היה שלב שחשבתי שזה מה שיקרה לבסוף…

    אני שמחה שאני חיה ונושמת. ועוד מעט אוכל להגיד אולי שאני גם בועטת, ודוהרת, ונוסעת, וקוטפת, וקונה, אבל את זה אני עוד לא יכולה להגיד.

    צריך לתת לזמן לעשות את שלו, עכשיו משהרופאים סיימו. אני עובדת על זה…

  3. סיון Says:

    היי אתי,
    משמח לקרוא את ההתייחסות שלך לקבוצות בבית החולים- זה מראה שחזרת לעצמך אחרי החוויה הקשה שעברת. שולחת לך חיבוק ומאחלת הרבה בריאות והחלמה מהירה.
    סיון

  4. benziv Says:

    תודה, סיון.
    האמת היא שבכל רגע שלא כאב לי מידי, הייתי צופה משתתפת, ראיתי: עבודת צוות, קבוצות, פערים, שונות וכו'. כאן – הבולטים ביותר.
    המקצוע שלי כל כך נדבק אלי, שאני בלתי נתנת להפרדה ממנו…

    אולי אכתוב על זה משהו…

  5. מירה ל. Says:

    אתי שלוחת לך מליון חיבוקים
    לא ידעתי לא קראתי הייתי מלאה
    בעבודתי האינטנסיבית.
    שולחת חיבוקים ונשיקות

  6. benziv Says:

    קצת כואב לי לקבל מיליון, נתפשר על חצי?
    אני שמחה לשמוע שיש עבודה ועוד אינטנסיבית.
    כותבת?
    נהדר לשמוע ממך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: