פוסט מורטם ד': ה"עבודה" כצופה משתתפת

האמת היא שמידי פעם אני מגלה כמה חזקה היא הזהות המקצועית שלי וכמה היא שולטת בי…

הנה, אני נמצאת במקום שגופמן קורא לו מוסד כוללני (Erving Goffman, "On the Characteristics of Total Institutions"), ואני כבר "עובדת". הצוות רבגוני מבחינת מוצא, החולים גם כן. יחד עם זה המקום נראה יהודי יותר וחרדי יותר מאשר בית החולים בחדרה, או עפולה בהם כבר לא הייתי מזמן. אני מתבוננת ומגדירה: הנה אלה עובדות בהרמוניה, הנה, כאן בולט קונפליקט בין זו לזו. זה מנהיגותו בולטת. הנה הערך של השרות מתורגם בדרכים רבות.

אני מקבלת אורחות ואם הן במקצוע, אני חולפת איתן על פני המסדרון ומספרת מה מצאתי. מה ההבדלים. כל הזמן עובדת. אבחון מתמיד.

ואני גם נהנית. נקודת המוצא המקצועית היא אחת הדרכים שבהן אני קולטת את העולם, התבניות שלי בנויות כבר מזמן, שנים של בנייה, וכמו בבציר, או בקציר, אני מכניסה את התופעות לסלים, ממיינת, מחליטה מה שייך לאן.

יש רגעים שאני אומרת לעצמי, במיוחד כשאני מודעת למה שאני עושה באופן כל כך טבעי, "תפסיקי, תהיי שוכנת מוסד, וזהו". ברגעים כאלה, אני גם מבינה, שבעצם המשפט הזה, אני מרמה את עצמי. ולכן אני מפסיקה לתכנן: אני מי שאני, קולטת את מה שאני קולטת, ומזניחה את מה שעיני לא רואות.

בינתיים עוברים הימים, אני קוראת יותר ויותר (עכשיו את "היינו העתיד", יעל נאמן).  יכולה להתרכז. היום נחתי יום שלם, חזרתי לאחד הספרים שאני כותבת, ומחר, אני חושבת שאולי אצא עם הרכב שלי, פעם ראשונה, לעשות לו איזו רחצה יפה. זה קרוב, כאן, הביתה, עשר דקות נהיגה.

עוד קודם לכן, בבוקר, אצא אולי לסיבוב שני, ברגל, סביב הבית. חברתי ירדנה, ואני, נמדוד את הרחובות הסמוכים באיטיות, נשב על הספסלים הפרושים לאורך הדרך. אבלה איתה משהו כעין חצי שעה, אולי יותר.

בכוונתי – לחזור בשבוע הבא, בהדרגה, לעבודה. הכל בתלות ביכולת שלי. רוצה שהפוסט הבא יקרא: החלמה.