בחצבני, המים קרים מאד

כן, בחצבני המים היו קרים מאד אתמול.

הכלבה רצה בהתרגשות אחרי כל פיסת עץ שנזרקה למים והחזירה אותה בשמחה לזורקים. הילדים, התאמנו בהיסחפות בזרם, קודם על גב אבותיהם או האחים הגדולים, ואחר כך בכוחותיהם הם.

האבובים והסירות של כפר בלום עברו, יהודים וערבים שטו עליהם ונתקעו בסיבוב. אחד עף למים. הנכד י' אסף נעליים שנפלו למים וחיכה שיגיעו הבעלים.

בשונה ממה שהיה בבית הורי, לא אכלתי ביום החג עצמו דגים ממולאים, לא אכלתי קרעפלעך, ולא הייתי בבית הכנסת. ובערב החג עצמו, ליד שולחן החג, ויכוח גלוי על קיום או אי קיום המצוות.

וגם זה היה בסדר.

כשכבר חזרנו שבעים מהחצבני, ומלאים רגשית בנכדים, הביאה רוח הערב את השופר: תרועה, שברים, אמרתי לעצמי, וזכרתי את הנשים שהיו מתקבצות ליד בית הכנסת רגע לפני שהשופר תקע את תרועותיו ותקיעותיו.

עוד לא פתחתי את כל מה שנארז, אבל השתחררתי מחלק מהמתנות שנמסרו לתעודתן. בהמשך – תמסרנה המתנות הבאות, נפגוש את בני המשפחה האחרים.

ככה זה בתקופת החגים. והימים ימים אחרים, טובים גם הם.

רק שתהיה שנה טובה.

שנה טובה, שנה של צדק חברתי ובריאות

אולי נכון כל כך שהשנה הזו מתחילה ודו"ח חדש מונח על השולחן: דו"ח טרכטנברג. הדו"ח הזה, עם כל ההתנגדות שעורר, מעלה את המודעות למה שידענו אבל לא הצלחנו למקד כל כך: אין כאן צדק, וצריך אותו.

לכן, אני מאחלת לעצמנו:

1. שנה של עשיית צדק חברתי בכל התחומים.

2. שנה שבה תהיה מספיק אנרגיה לשינוי גם מחוץ לממשלה וגם בתוכה.

3. שנה של בריאות, של מתמחים שנותנים את כל מה שהם יכולים ומקבלים תמורה נאותה. שנה של רפואה מתקדמת וגילויים חדשים – לכולם.

4. שנה טובה של חינוך והקטנת הפערים בין בתי הספר ובכיתות הלימוד.

5. שנה של חברה אלימה פחות ושנה מנומסת ומקשיבה הרבה יותר.

6. שנה של ואהבת לרעך כמוך: בבית, ברחוב, במקום העבודה, בתור, במוסדות הממשלה ועוד.

7. שנה של גשמים ברוכים וחקלאות פורחת.

8. שנה של ירידת מחירים, כלכלה טובה, ועלייה באיכות החיים.

9. שנה של טיפול טוב יותר באוכלוסיות מודרות (קשישים, ניצולי שואה, נשים מוכות, ילדים בעלי צרכים מיוחדים ועוד).

10. וכמובן, לא שכחתי: שנה של בטחון ושלום. שנה ששני העמים: היהודים והערבים, יוכלו לשבת איש, איש תחת תאנתו.

 

אלה עשר הברכות שלי.

jochen Lohmeier :ראיון

ממש לפני העליה למטוס, הצלחתי לראיין את יוכן לומאיאר, שהיה פעיל בצוות שלנו, בקורס הגשטלט הבינלאומי . האחריות על סידור הביקורים ועבודת הפרקטיקום בבודפסט – הייתה שלו. יוכן חי בדרום אפריקה, ונשוי לשונטל, שגם היא חברה בצוות, ואספר עליה ביום אחר (היא נולדה בדרבן, ועובדת גם היא בכל העולם).

ליוכן קומה בינונית, עיניים כחולות, שיער לבן וחיוך מאיר. מידי פעם נראה לי שהחיוך שלו מריר מעט ואומר שהוא יודע עוד משהו. לא היה לנו זמן לברר מה עוד הוא יודע, וכך נשארתי רק עם התחושה.

ישבנו בחדר הגדול והריק, שבו ישבנו 41 אנשים קודם לכן. אני מצד אחד של השולחן הצר והוא מצידו השני. היו לנו כעשרים דקות. במהלך השיחה עברו בראשי מחשבות שונות שאת חלקן אביא כאן. יוכן שותף רק בחלק מהן, מחמת הזמן.

הוא נולד ב1949, בעיירה קטנה בחלק התחתון של הריין, גרמניה. למדתי שיש למיקום הספציפי משמעות בעיניו. האזור הזה היה הכי פחות נאצי, ויותר מכל – קתולי. לא, לא שזה מנקה את תושביו ממשהו, אמרתי בליבי… אבל הוא הדגיש את זה.

בעקבות הראיון, והדברים שתקראו עוד מעט, חיפשתי ומצאתי שוב את דניאל האדום, או דניאל כהן בנדיט, שחי בין גרמניה וצרפת והנהיג את מרד הסטודנטים הגדול, שיושקה פישר, שר החוץ הגרמני לשעבר, היה גם הוא בין שורותיו. גם יוכן היה שם ואמר לי שעובדה זו קבעה את תפיסת עולמו.

ש. מי אתה היום?

ת. אני אב לארבעה ילדים, אני  שייך לדור של 1968, שמחאתו הילכה ברחבי אירופה, דור שיצא נגד מלחמת ויטנאם, נגד העבר הנאצי של גרמניה. היינו נגד כל הירארכיה, רצינו ביחסים לא אוטריטטיביים, רצינו בחיבור ובמיזוג של עבודה וחיים.

ש: זה מה שאתה גם היום?

ת. כן. אני  אדם של "אנטי" . אני גם יועץ ומורה. החיים המקצועיים והאישיים שלי מתייחסים לשינויים חברתיים, לאו דווקא  ארגוניים.

ש: איפה אתה עובד בעיקר?

ת: אני עובד בעיקר באזורים מוכי עוני, במטרה לתכנן ולשנות, לעבוד גם מלמטה למטה וגם מלמעלה למטה – בדרום אפריקה, למשל. אני עוסק בשאלה, איך לתכנן דברים כך, כך שמוצרי האפרטהייד לא יתפוצצו בפנים, אלא יתכוננו מחדש דרך מנהיגות מקומית. אני מתייחס לשאלה – מי עושה את השינויים? מי מתכנן? אנחנו מנסים להבין איך בהודו, כל נושא הביטוחים לבריאות וכו' – יוכלו להיטמע בשכבות הנמוכות. נכון להיום, כל תמיכת העבר התמוטטו, וכיום אין כלום. מדובר על "קאסט טרזישנינג", שמתייחס ל90% מהאוכלוסיה.

כמובן שהייתי רוצה לעצור כאן, אבל אני יודעת שאין אפשרות כזו, הזמן נגדי…

ש: לאן אתה טס היום?

ת: אני טס היום לקוסובו, שנחשבת לחלק ממה שהיה בעבר יוגוסלביה והתפורר. זוהי הממשלה הקטנה ביותר שהוקמה לפני כשנה, היא לא מוכרת ע"י גופים בינלאומיים. המשימה היא לטפל במערכת החינוך, ובאדמינטרציה של ביה"ס. הגורמים השונים שם לא מדברים זה עם זה, גם בגלל שהם באים מרקע שונה: 85% מהם אלבנים, 15% סרבים. הצעתי לקיים אבחון, על פי הגשטלט, שנבנה ע"י אלן מק-קי, ונראה מה לעשות.

ש: האם יש קשר ביך עבודתך היום לבין העובדה שנולדת אחרי מלה"ע השנייה?

ת: המון קשר. אני עובד נגד הדה-קולוניזציה.

ש: אני יהודיה וישראלית, כשאתה פוגש אותי זה שונה מפגישות עם אחרים?

ת: איתך זה כמו עם כל אחד אחר. עברתי את חיי כדי לעשות קשר עם אנשים ממקורות שונים (להאמין לו?). אחרי קוסובו עברתי לסודן. מסודן אני עובר להודו. אני מפתח את ההתיחסות למי שהאנשים הם כרגע. אני גם זוכר שלפני 25 שנים, חייתי בקניה, התאהבתי באישה שעבדה בשגרירות הקנדית, ידעתי שהיא יהודיה, שם משפחתה היה שוורץ. למדנו ביחד לטוס, למדתי שלו חיינו 40 שנים קודם – היחסים בין אישה יהודיה וגבר גרמני – היו שונים מאד. הייתי מאושר שלא נולדתי קודם.

ש: האם אתה מוכן לספר לי על הוריך?

ת. אבי איבד רגל במלחמה, ומת מוקדם מסיבוך שבא בעקבות הפציעה. אימי מתה בת 88. הצד השמאלי של עמק הריין, בסביבה של קולון, היה קתולי מאד, ואני גדלתי כקתולי דתי. הם היו לגמרי לא מעורבים בנאציזם. הם הצביעו למפלגה המרכזית, והם שנאו את הפרימיטיביזם של הנאצים. אני באתי מהדור האנטי גרמני, שראה את עצמו אירופאי – לא גרמני, בוודאי שלא נאצי. הורי היו דתיים, אני עזבתי את הכנסיה ולא חזרתי אליה עד היום. הורי לא היו אקטיביים פוליטית, אבל יש את העמידה מהצד, משהו שאני לא  בו ולא רוצה בו לעצמי. אני מרגיש שאני חלק מהתרבות הגרמנית, האגרסיביות  שלה – היא גם שלי. מה שמחקתי לגמרי איזה שהוא רצון לשלוט, להיות יותר טוב. אני לא יכול לסבול את השטות הזו של אנשים. ויש לי גם כמובן סולידריות עם הפלסטינאים וביקורת לגבי המצב הנוכחי וההתנחלויות.

ש: אין לי שאלה אחת אלא הרבה, האם יש לך תשובה אחת לשאלה שלא נשאלה?

ת: השינויים הנוכחיים: ההתקוממות של הערבים, שינויים ואסונות של מזג אויר, שינוי בכוחות העולם ונטייתם לכיוון המזרח  הרחוק – כל אלה מעלים הרבה פחדים בי, בגרמניה, בישראל. אני מזדהה עם הפחדים בישראל. אני לא חושב שהשיטה של בניית מבצרים תעבוד בעולם גלובלי.  אני מאמין שבטווח ארוך, ישראל ופלסטין – יהפכו למדינה אחת. בטווח ארוך אני מניח שתהיה התקרבות של הארצות הערביות.

יוכן היה צריך לצאת לטיסה שלו, לי עוד נשאר זמן. הסתובבתי. מאחורי גבי ישבו הורי ז"ל, שלושתם ניצולי שואה. מאחוריהם ישבו כל קרובי המשפחה שנרצחו, שקטים מאד, לא שאלו שום שאלות. העניינים נשארו לא סגורים. הסבתות שלי שלא היכרתי, פתחו עיניים גדולות, ונדמה לי שפחדו מהמפגש.

אני עצמי ידעתי שאולי בפעם הבאה אשאל אותו יותר על אביו: איפה הוא נפצע? מה קרה לקרובי משפחה אחרים שלו? ואיך הוא עצמו חי כל השנים האלה בדרום אפריקה? ומה הוא חושב שיהיה שם?

אני נזכרת שבאחת הארוחות המשותפות שלנו, שמעתי ממנו שאין הוא מצפה לטוב גם בדרום אפריקה, אבל שונטל אשתו, פעילה מאד בזכויות אדם ורואה את עצמה שם – גם הלאה. הוא היה כנראה חוזר לאירופה שאותה שנא בעבר. לבנות שלו – יש דרכון גרמני. יש להן אופציה.

ואולי זה הזמן להתחיל ליצור קשרים עם לוב?

עכשיו, שהקשר עם תורכיה התמוטט, וכל העולם הערבי משנה צורה, וכאן על גדות הדנובה יש לי רק את הבי.בי.סי. לגלות מה קורה בעולם, אני שואלת את עצמי – למה לא?

למה שישראל לא תייצר הזדמנות ותשלח בתי חולים (שדה) ללוב, לטפל בפצועים?

אומרים לי כאן (יש משתתף לובי), שירדן, קאטאר ואיטליה עוזרות.

אבל אולי יש גם לנו הזדמנות?

ככה בין הגלים, זה מה שעובר לי בראש…

גונדל, מסעדה עם סגנון

הפעם האחרונה שהייתי שם, חגגנו יום הולדת לאדווין נוויס ז"ל. מהנגנים שהשמיעו מוזיקה צוענית והונגרית, ביקשתי שישמיעו את הכנר על הגג. הם השמיעו. והוא שמח.

האיש הזקן והחכם הזה, שייסד את התוכנית הבינלאומית ליעוץ ארגוני והיה בין המובילים בפיתוח גישת הגשטלט, אהב את החיים הטובים ודאג לפנק ולהתפנק בכל מקום אפשרי, גם בבודפסט. הוא חיפש את המסעדות הטובות ביותר לכל מקום שהגענו.

הפעם, ממש כמו אז, נכנסנו בקבוצה דרך השער המואר, ישבנו על הבמה שהשקיפה על האולם כולו, והזמנו מה שהזמנו. אני ביקשתי דג סלומון וירקות קלויים ובתור מנה ראשונה מנת סלט סלק. קינחתי  במוס שוקולד. בין לבין, הביאו מנות קטנות כגון, פיסת דג מעושן על כף מיוחדת שכוסתה ברוטב מיוחד. חברי הזמינו סרטנים למיניהם, ומטעמים אחרים.

הנגנים ניגנו, היין זרם, העמודים עמדו חומים וגדולים, התקרה הסתכלה עלינו בריבועים גדולים, והרצפה הבהיקה בריבועי שיש שנחצבו במאה התשע-עשרה. הזכרנו את האיש הזקן שלנו, ואחר כך עשינו את העבודה שעוד נותרה לפנינו והכנו את התסריט המדויק של יום המחרת.

עלתה בזכרוני,  המחשבה, שאולי אימי החורגת, שבילתה בבודפסט מאז היתה בת ארבע ועד לנישואיה בגיל שמונה עשרה, אכלה שם. יכול להיות מאד. אבל לא הייתי בטוחה. ובכל מקרה התגעגעתי אליה. ביציאה, במאונך לפסלו של גונדל, המייסד,  ראיתי את צילומי האוכלים החשובים: האפיפיור הקודם – יוחנן פאולוס הפולני, קסינג'ר היהודי האמריקאי, מלכת אנגליה ובעלה הנסיך פיליפ, ואחרים שאינני מכירה.

אז זהו. גם אני הייתי שם, אולי אפילו אימי, ואף אחד לא ביקש לצלם אותי או אותה.

המונית חיכתה לנו בחוץ, צחקנו בדרך למלון וידענו שהזמן מתקצר מאד: מחר עוד יום של עבודה וסיכומים, מחרתיים – הטיסה ארצה.

אני כבר כמעט מוכנה.

John Nkum, ראיון : איך זה?

ג'ון נקום הוא חבר לצוות הבינלאומי, שאיתו אני מעבירה כרגע את אחת הפגישות של קורס הגשטלט הבינלאומי ליועצים ארגוניים. אני יודעת שהוא בנו בכורו של צ'יף מקומי ושלפני שנים רבות קיבל על עצמו את עול הנצרות ואף הפך להיות לכומר (בהתנדבות). הוא בן 61, אנרגטי מאד, נמוך, וחולצותיו בדרך כלל מתוצרת גאנה, ומעוטרות בציורים ודוגמאות מקומיות עדינות.

ניצלתי את ההזדמנות שהמשתלמים שלנו, יצאו לעבוד בחברות מקומיות, וביקשתי לראיין אותו. ישבנו בקומה השנייה, מעל מבנה דמוי גשר מקורה ומוגן. משמאלי, נעה הדנובה הירקרקה אפורה, בגלים קטנים ומוקצפים, ומימיני בהקה בכחול  בריכת השחיה הריקה של המלון. היה שקט מאד בכל. ישבנו זה מול זו, על כורסות לבנות, ליד שולחנות כתומים שרגל מתכת כסופה ייצבה אותם באמצע.

להלן תוכן השיחה שלנו:

ש: זו פעם ראשונה שאתה מרואיין ע"י מישהו (במקרה הזה – מישהי) מישראל?

ת. כן.

ש. כמה פעמים היית בישראל (השאלה הזו היא בשבילכם, הקוראים אותי, אני יודעת שהיה)?

ת. פעמיים …

ש. כך שאתה יודע מאיפה אני באה..

ת. כן, אני אוהב את ישראל, את הישראלים, את מגוון התרבויות, את ירושלים שאפשר לפגוש בה את כל המגוון המעניין הזה…

(הערה: ג'ון הגיע עם התוכנית הבינלאומית. בפעם הראשונה בא כמשתתף, בפעם השנייה כאיש סגל. בכל פעם הייתה הכניסה לארץ קשה ודרשה מאיתנו לעשות פחות או יותר שמיניות באוויר, כדי שיקבל ויזה, והיינו צריכים להפקיד ערבויות כספיות. בכל פעם חשדו בו שהוא בא במסווה של לומד, וגם היותו כומר לא שכנעה בקלות את השלטונות. למזלנו, הצלחנו להשיג לו ויזה מתאימה, ובתום ההשתלמות, עזב וחזר לארצו. מה שנשאר אצלי מהמאמצים האלה, הוא הבנה גדולה של הקושי של אנשים כמוהו להסתובב בעולם. גם היום הוא נדרש למכתבים ולויזות בתנועה שלו ממקום למקום).

ש: מי אתה ג'ון? ואולי יותר נכון לשאול אותך במה אתה עוסק?

ת. אני היזם, ויושב הראש של חברה ליעוץ ארגוני בגאנה. בד בבד יזמתי הקמה של מלכ"ר שעוסק גם הוא ביעוץ ארגוני. אני גם גם משמש כשני בהירארכיה של כנסייה בת 2000 חברים, ומשרת בה ככומר, בהתנדבות. מבחינה משפחתית, אני אב לחמישה צעירים, נשוי 34 שנים לג'וזפין.

ש. האם יש קונפליקטים במפגש שבין התפקידים שלך?

ת. הקונפליקטים שאני מודע להם קשורים לזמן שעומד לרשותי, ולא בתוכן. הידע, מערכת הערכים, האמונה והמתודולוגיות השונות לא נמצאים בעימות בחיים שלי, כך שאין לי צורך להיות אדם שונה בכנסיה ואחר כשאני עובד בינלאומית.

ש: תוכל לתת לי דוגמא?

ת. כן: כל אדם בעיני הוא בעל ערך, והחוויה הסוביקטיבית שלו היא תמיד  בעלת משמעות. ההבדלים בין אנשים הם נורמליים, מובנים מאליהם, וגם אטרקטיביים. אנשים הם בעלי ידע וזה מה שמאפשר התקדמות. הגישה הזו היא שמנחה אותי במפגשים בינלאומיים ולוקאליים גם יחד.

ש: איך הגעת לגשטלט?

ת: הגעתי לגשטלט דרך עבודה בינלאומית. ב1989, בברלין. היינו קבוצה של 12 אנשים שלימדו ניהול פרויקטים בעולם השלישי. בגלל קשיים שלנו, הקבוצה הזמינה יועץ מתחום הגשטלט. ביקשנו עזרה, רצינו להיות לצוות. הגיע פרופ' מאוניברסיטת ברלין, והוא עורר בנו עניין רב. נמשכנו לתחום יותר ויותר. ממנו שמענו על התוכנית הבינלאומית והצטרפתי.

ש: יצא לנו לדבר קצת על אפריקה, מה אתה חושב עליה בגדול?

ת. ברמה הקונטיננטלית יש קונפליקטים רבים מידי ביבשת ברוכת המשאבים הזאת. המציאות העצובה היא שהעימותים מתרחשים כיוון שאין לנו מנהיגות חסרת אגואיזם ובעלת חזון לגבי היבשת כולה.

ש: איך אתה מסביר את זה?

ת: כשמסוגלות פוגשת כח, כח הוא משמעותי. אתה יכול להיות מאד יודע, ומאד  מתוחכם, אבל אם אתה לא יודע להיות פוליטי – אף אחד לא רוצה ביכולות שלך. לכן מוצאים אנשים טובים, אפריקאים, שפעלים טוב בעולם, אבל כשהם חוזרים לאפריקה – אין להם תמיכה.

הסיבה השנייה היא שהממשלה חזקה יותר מהסקטור הפרטי. ולכן המגזר הפרטי לא הפך למנוע של הכלכלה. הממשלה אף מתחרה בסקטור הפרטי.

ש: האם המשמעות היא שגם לך עצמך יש יותר כח כאן, בתוכנית, מאשר באפריקה?

ת: כן. כי כאן אנשים יודעים מה אני יודע ולא מעוניינים במעמד ובכח הפוליטי שלי.

ש: מה אתה יכול להוסיף לקהילה הבינלאומית שלומדת כאן?

ת: בראש ובראשונה – את האספקט של מנהיגות מתייחסת, שיוצרת אוירה של למידה.

ש: אני מרגישה שאתה מביא גם, ידע שלנו אין בכלל. למשל, בשיחה שהייתה לנו, אמרת שאנשים, תרבויות מסויימות בצפון אפריקה – לא ישנו את העמדה המוצהרת שלהם, גם אם ימותו. משפט שהוציאו מהפה, יחייב אותם לנצח. מכאן שאתה מביא מימד תרבותי שאני לא מכירה… ואתה גם מדבר גרמנית טובה ומביא עוד הכרות עם תרבות אחרת ומפגש תרבויות, נכון?

ת: נכון. הייתי בגרמניה 14 חודשים, והמשכתי להגיע לשם פעם או פעמיים בשנה למשך 20 שנים,  אבל גם הסתובבתי ללא קשר,  ב45 ארצות שונות …

ש: אני יודעת איך זה להיות יהודיה בעולם, מעניין אותי לדעת איך זה להיות שחור?

ת. אתה אשם, אתה תמיד חשוד, לפני שמישהו מוכיח שאתה תמים. ויש דרישה מבחוץ, שתסכים שאתה אשם, וכך אם אתה לא מסכים שאתה אשם, אלה שמולך כועסים. אם אתה מראה אסרטיביות – אתה מעצבן. לכן, מחוץ למדינה שלך אתה צריך להיות מאד  רגוע. זה עניין אבוד, אי אפשר לנהל אותו טוב. הדרך היחידה היא להישאר עם היכולות והמיומנויות שלך, ואתה חייב להיות מחובר אליהן כדי שיהיו לך חיים של כבוד. צריך להיזהר לגבי חוקים שאתה אפילו לא יודע על קיומם.

ש: ומה לגבי העתיד?

ת: ברור לי שהילדים שלי ואפריקאים אחרים צריכים לפתח את היבשת, ולפגוש את האחרים בעולם, ממקום של יכולת ושיוויון…

ש: זה נראה אופטימי. יש גם קוטב אחר?

ת: לא. אני לא מרשה לעצמי. אני משתדל להיות אופטימי ולהביא רק את המימד של ההתפתחות. מקור היחיד של התפתחות שיש לאפריקה נעוץ באמונה וברצון לעשות למען עצמנו. לא יכול להרשות לעצמי להיות פטליסט.

הודיתי לג'ון.

אני יודעת כמה הוא זקוק למנוחה אחרי מאמץ של כמה ימים, ושחררתי אותו לדרכו. הכי נגע לי בראיון, שהוא מרגיש תמיד אשם, תמיד צריך להוכיח שהוא בסדר. תמיד צריך להיתקל בחשש של אחרים שהוא מנסה לגנוב את הגבול, לעבור על הכללים, שהוא תמיד בעמדה נחותה כשהוא עוזב את הגבולות של גאנה.

נזכרתי בכומר שהוכה בת"א ע"י אנשי יחידת עוז, ממש לפני ימים ספורים.  אמרתי לעצמי שכנראה כל איש או אישה שחורים, מסתירים באמתחתם יותר מסיפור אחד של דעות קדומות ודחיה. והיה לי עוד יותר עצוב, ונדמה לי שהדנובה הזילה דמעה אפורה.

לאלה שמתעניינים בעבודה שעושה ג'והן, להלן שני האתרים שלו:

www.odcentreghana.com

www.nkumassociates.com

סערה לחוף הדנובה

אני יושבת עם קבוצה על גדת הדנובה, כעשרים מטר מהמים. הם עובדים, אני צופה. הכל נראה שלו, אבל רק לרגע.

עלי העצים גבוהי הקומה זזים ונעים בפתאומיות, רעשים חזקים מספרים שהבלוטים נופלים ומזל שיש לנו גג מעל הראש. הקבוצה העסוקה, לא זזה. הדיונים נמשכים, הם פשוט מרימים את הקול, והסערה מבינה שלא תוכל להם. היא  שוקטת.

פתאום מופיעה הרוח מן הכיוון השני, אנחנו מתכסים בעלים שהרוח אוספת מהגדה. הקבוצה ממשיכה לעבוד, מנהלת את עצמה בצורה משביעת רצון. כרגע אין קונפליקטים, הם יתחילו מחר אחרי ביקור ראשון אצל הלקוח, אם כי מתחים קטנים מתעוררים כבר עכשיו, כמו האדוות שעל פני המים.

בפעם השלישית שהרוח מעיפה את שאספה בדרכה ומנענעת את העצים בחוזקה, אני עוזבת ועולה לחדר. החלון הפתוח איפשר לחלקי  בלוטים ולעלים להיכנס. אני מקבלת אותם בחיוך, ויודעת שהחדרנית תאסוף אותם מחר.  אני רק מסירה אותם בקלות מהכיסא הסמוך לחלון ומכיסוי המיטה שלי. הקבוצה שלי ממשיכה לעבוד, אני רואה אותם מהחלון.

ההונגרים עוברים באופניהם, כאילו כלום לא קורה, אישה אחת רצה ושני הכלבים רצים בשחור ולבן אחריה. לאיטה מחשיכה הדנובה ונראית עכשיו כהה אבל לא שחורה. הסערה עברה עליה, זעזעה את הגדה ואת שצומח עליה והיא כאילו לא איכפת לה.

אני סוגרת את החלונות, מקווה שהלילה יהיה שקט, ומקשיבה לביביסי. העולם לא ממש נראה שקט. הסערה בדנובה חלשה יותר מהסערה בעולם. אני רואה שהתורכים מאיימים על קפריסין. הפלסטינאים דורשים הכרה. רעידת האדמה (6.9) הרסה בתים בהימאליה והרגה לפחות חמישים אנשים. אובמה מנסה להכיל תוכנית חדשה.

אני רואה שהלומדת מהודו עוזבת את הקבוצה ובעקבותיה הצעיר הספרדי. הישראלית ממשיכה עם רעותה מאירלנד. הקנדי קם ממקומו, וגם הקנייתי.

הקבוצה התפרקה. היא תמשיך מחר.

ואני?

מתבוננת במים השוקטים כאילו לא היה כאן כלום. כולה חויתי רק סערה קטנה, רחוקה מאד מהסערות העולמיות של היום. ב19:30 – ארוחת ערב, עם חברי הסגל האחרים. אני כבר יורדת שוב.

"הגירה" לקבוצה מונחה

הקבוצה שאני עומדת להשתתף בהנחייתה היא גדולה, בינלאומית, ויהיו בה אנשים שונים. כאלה שכבר השתתפו במפגש הקודם שלה, כאלה שיצטרפו היום.

לפני שנים, כשלמדתי הנחיית קבוצות, הבנתי את חשיבות ה"סטינג" הקבוע, למדתי שתפקידי כמנחה לשמור על הגבולות שלה. לא להוסיף, לא להוריד אנשים. שונה הדבר בקבוצות "רכבת", כמו אלה המתקיימות בבתי חולים, לאלה מצטרפים כחולים  או עוזבים כשמשתחררים.

המציאות כמובן אחרת. אנשים עוזבים קבוצות במהלך עבודה ולעיתים מצטרפים חדשים.

בקבוצה שאשתתף בהנחייתה, יהיו יותר משלושים איש. חלקם מצטרף עכשיו לראשונה והם ימשיכו עד לסוף ביחד. כלומר: מקבוצה אחת קטנה שהתחילה את התוכנית, תגדל עכשיו הקבוצה בעוד שבעה אנשים. הגירה של ממש.

אין ספק שה"הגירה" הגדולה הזו תייצר התנגדות בקבוצה.

וזו תהיה הזדמנות מיוחדת מאד ללמוד על הגירה, לא רק כאן, אלא גם במקומות אחרים. אפשר לחשוב על הגירות קטנות, כמו למשל, התווספות של תושבים להרחבה של קיבוץ, אפשר לחשוב על מפעלים של חברות בינלאומיות ששוכרות אנשים שהרקע שלהם שונה.

אחד הדברים היפים, בקבוצות הגשטלט האלה, הוא האפשרות ללמוד את המציאויות השונות של האנשים בחדר.

אני מקווה שיהיה הרבה מקום ללמידה היום, גם שלי.

מחכה בהתלהבות.

 

יושבת על גדות הדנובה

צבעה של הדנובה נע בין כסוף לתכלת מתכתי, בשוליים, קרוב לגדה שממול מוריקים אותה העצים שמשתקפים במים. אנשים עוברים כאן באופניים, אחרים חותרים ביחיד או בזוג, ומידי פעם עוברת כאן ספינה עמוסת כאלה שרוצים לבוא-לראות-להפליג- לחזור הביתה.

רוב הסגל כבר כאן. האמריקאים שלא ישנו בלילה כלל עוד נחים. אני כבר התאוששתי מעייפות הדרך וממחצית הלילה  שעבר עלי. התאוששתי גם משדה התעופה, ומהחויה הקשה של כמעט הפסד של טיסה, כי האנשים היו מרובים והבודקים ושאר משרתי ציבור הנוסעים – היו מועטים. שוב גילו בהפתעה, בשדה התעופה, שיום שישי הגיע, וגם החגים מתקרבים. זוג מבוגר איחר להגיע למטוס, כיוון שעמד בשקט בתור, ולא הבין את השפה ואת הקורה. אני עצמי הגעתי שעתיים וחצי קודם וכמעט שלא עליתי לטיסה…

הסטודנטים מגיעים גם כן, טיפה, טיפה, איש, איש, אישה, אישה עם החויות שצברו בגמיעת המרחקים האלה. מחר בצהרים נשמע אותם, ואף נגלה כמה מהם שעדיין לא הגיעו בזמן, כמו שהדברים קורים בדרך כלל.

הדנובה משרה עלי שקט מיוחד. אישה צעירה במכנסיים ורודות רצה לאורך השביל ואני מגלה שהסירה שהייתה קודם, יצאה בשקט לדרכה בלי שהרגשתי. זוג קשישים רוכב בקצב אחיד, הוא בחולצה סגולה, והיא בשיער אש.

רוח קרירה נושבת. עוד מעט ירד הערב.

מחצית היום הראשון שלי כאן עומדת להסתיים.

אורזת, כמעט נוסעת

שתי פגישות אחרונות עברו ביעף. כל אחת מהן שווה מאמר אחד לפחות, אם לא יותר מזה. עוד שתי שיחות טלפון שקשורות בעבודה הסתיימו.

אי אפשר לדחות את הקץ: אני כבר חייבת להתחיל לארוז. הסתיים הזמן. וגם לנקות את השולחן ולראות מה אני חייבת לסגור לפני הנסיעה, לפני החגים.

ואיך יהיה מזג האויר?

מה לקחת ומה להשאיר?

איך אתקבל בסגל קורס הגשטלט, שעזבתי ב-2006?

איך אציג את עצמי בפני הקבוצה הלומדת?

איזה מקום אוכל למצוא לעצמי, כמנחה, בקבוצה שכבר נפגשה פעם אחת קודם?

כמה שולית אני רוצה להיות? איך אסתדר עם הבחירה?

מה יהיה בארץ – בזמן שלא אהיה כאן?

איך זה ישפיע על מה שיקרה שם (קבוצה בינלאומית, אנשים מכל העולם, כולל כאלה שבאים מארצות שאינן אוהדות אותנו בדיוק…)?

ואלה רק חלק מהשאלות.

הרבה יותר קל – להכניס את הכל למזוודה ולארגן את הניירות.

מוכרחה להניח (being). חייבת לעבור הלאה (ל-doing).

הפוסט הבא מהדרך.