אחד הדברים שאי אפשר להגיד על ליברמן, הוא שאין לו קול, או שהוא לא יודע להשמיע את קולו.
אני תמהה איפה קולו של האיש הבוטח הזה בעצמו?
לאן נעלם שר החוץ של מדינת ישראל בשעת משבר?
ואיפה התמונות של השגריר התורכי שיושב על ספה נמוכה, בהוראתו של דני אילון?
איפה הם הגיבורים ההם?
האם ייתכן שאנחנו יושבים על ספה נמוכה עכשיו?
אם תמצאו אותם, את קולם, את דעתם – תגידו לי. אשמח לשמוע, לראות, לקרוא.
אולי בסוף – גם אבין.
בינתיים נדמה לי שאת הסדנא הבאה בתורכיה – יהיה לי קשה להעביר…
החיים בארגונים 
ספטמבר 6, 2011 ב- 12:50 pm |
הטורקים אינם טפשים וראש הממשלה שלהם, טאיפ ארדואן, הוא פוליטיקאי ממולח. צריך גם לזכור, שהוא נבחר בבחירות דמוקרטיות וברוב ניכר. כלומר הוא משקף את עמדת עמו. אי אפשר לומר עליו שהוא קפריזי ושולף מהמותן.
טורקיה נדחתה על ידי אירופה ופנתה אל המזרח התיכון ומדינות ערב. זאת מדיניות מכוונת ואנחנו לא נמצאים שם במרכז המפה, כפי שאפשר לחשוב מן התקשורת הישראלית. אנחנו רק אבן משחק אחת באישקוקי הטורקי.
אולי אם נחזור למידותינו האמיתיות, ננהג במדיניות נבונה יותר.
שר החוץ ליברמן שותק. אולי הוא נבון יותר מכל מדברינו.
אני מקווה שתוכלי להעביר את הסדנא הבאה במועד.
ספטמבר 6, 2011 ב- 6:09 pm |
ראיתי היום את התורכים בכיכר, בטקסים כמובן. ממש מעלה בי הרהורים. אני אוהבת את האנשים שאני בקשר איתם. הם חכמים, משכילים, אצל רובם האנגלית יותר טובה מזו שלי, אבל אני מכירה גם את הזרימה של הרוח מהאליטה אל העם ובחזרה. נדמה לי שהפעם תהיה השפעה.
כל מה שכתבת נכון. לא הייתה מזיקה יצירתיות גדולה יותר אצלנו. לא היה מזיק אם היינו חושבים ורואים רחוק.
נדמה לי שאחרי אירוע הספה, לא נשאר מה להגיד עלינו. וגם השקט הזה – בכל זאת ולמרות מה שאמרת – מדהים. אותי בכל אופן.