באמצע האני נחת פתאום אנחנו/אסתי אדיבי שושן

שישי בבוקר, כשאין לי יותר מידי עומס, אני צועדת עם ירדנה, וכבר חזרתי לצעידות שלנו, והוספתי להן הפסקות באמצע, כיוון שבין עיר ימים לבין פולג, ניטעו ספסלים חומים ברוחב לב ויד, ואני עדיין זקוקה למנוחה.

אחר כך אני נוהגת לחזור הביתה, לאכול משהו כמו סלט + ביצה + קקאו (שאני מכינה מאבקה ללא סוכר), והפינוק העיקרי מגיע : העיתונים.

בדרך כלל תוך שעתיים אני מסיימת את עיתון השבת.

הפעם, מצאתי כותרת מדליקה, במוסף תרבות וספרות של הארץ. הרגשתי שאני מזדהה עם כל מילה שכתבה אסתי אדיבי שושן. כבר שנים שאני מתאבלת על מות ה"אנחנו" שהכרתי פעם, שהמריץ אותי, שהצעיד אותי קדימה, שנתן לי מטרות. גם אני הצטרפתי ל"אני" וראיתי איך הדור החדש מכיר את האני והוא מריץ אותו, ואילו האנחנו הלך והצטמק. ופתאום באה המחאה הנפלאה הזו, ודפני היזמת, בראשה, והכל התהפך. פתאום יצא האנחנו מהמחילות שהוא נח בהן.

הכתבה מנתחת את "שירון המהפכה, שירת האוהלים". לא ראיתי. לא קראתי. אבל בינתיים נדלקתי. הכל בגלל הכותרת. בהמשך אחפש ואקרא.

ובינתיים לאסתי אדיבי שושן – התודה. המילים האלה, הכותרת הזו, המחאה הזו – עשו לי את יום השישי האחרון.