יושבת על גדות הדנובה

צבעה של הדנובה נע בין כסוף לתכלת מתכתי, בשוליים, קרוב לגדה שממול מוריקים אותה העצים שמשתקפים במים. אנשים עוברים כאן באופניים, אחרים חותרים ביחיד או בזוג, ומידי פעם עוברת כאן ספינה עמוסת כאלה שרוצים לבוא-לראות-להפליג- לחזור הביתה.

רוב הסגל כבר כאן. האמריקאים שלא ישנו בלילה כלל עוד נחים. אני כבר התאוששתי מעייפות הדרך וממחצית הלילה  שעבר עלי. התאוששתי גם משדה התעופה, ומהחויה הקשה של כמעט הפסד של טיסה, כי האנשים היו מרובים והבודקים ושאר משרתי ציבור הנוסעים – היו מועטים. שוב גילו בהפתעה, בשדה התעופה, שיום שישי הגיע, וגם החגים מתקרבים. זוג מבוגר איחר להגיע למטוס, כיוון שעמד בשקט בתור, ולא הבין את השפה ואת הקורה. אני עצמי הגעתי שעתיים וחצי קודם וכמעט שלא עליתי לטיסה…

הסטודנטים מגיעים גם כן, טיפה, טיפה, איש, איש, אישה, אישה עם החויות שצברו בגמיעת המרחקים האלה. מחר בצהרים נשמע אותם, ואף נגלה כמה מהם שעדיין לא הגיעו בזמן, כמו שהדברים קורים בדרך כלל.

הדנובה משרה עלי שקט מיוחד. אישה צעירה במכנסיים ורודות רצה לאורך השביל ואני מגלה שהסירה שהייתה קודם, יצאה בשקט לדרכה בלי שהרגשתי. זוג קשישים רוכב בקצב אחיד, הוא בחולצה סגולה, והיא בשיער אש.

רוח קרירה נושבת. עוד מעט ירד הערב.

מחצית היום הראשון שלי כאן עומדת להסתיים.