סערה לחוף הדנובה

אני יושבת עם קבוצה על גדת הדנובה, כעשרים מטר מהמים. הם עובדים, אני צופה. הכל נראה שלו, אבל רק לרגע.

עלי העצים גבוהי הקומה זזים ונעים בפתאומיות, רעשים חזקים מספרים שהבלוטים נופלים ומזל שיש לנו גג מעל הראש. הקבוצה העסוקה, לא זזה. הדיונים נמשכים, הם פשוט מרימים את הקול, והסערה מבינה שלא תוכל להם. היא  שוקטת.

פתאום מופיעה הרוח מן הכיוון השני, אנחנו מתכסים בעלים שהרוח אוספת מהגדה. הקבוצה ממשיכה לעבוד, מנהלת את עצמה בצורה משביעת רצון. כרגע אין קונפליקטים, הם יתחילו מחר אחרי ביקור ראשון אצל הלקוח, אם כי מתחים קטנים מתעוררים כבר עכשיו, כמו האדוות שעל פני המים.

בפעם השלישית שהרוח מעיפה את שאספה בדרכה ומנענעת את העצים בחוזקה, אני עוזבת ועולה לחדר. החלון הפתוח איפשר לחלקי  בלוטים ולעלים להיכנס. אני מקבלת אותם בחיוך, ויודעת שהחדרנית תאסוף אותם מחר.  אני רק מסירה אותם בקלות מהכיסא הסמוך לחלון ומכיסוי המיטה שלי. הקבוצה שלי ממשיכה לעבוד, אני רואה אותם מהחלון.

ההונגרים עוברים באופניהם, כאילו כלום לא קורה, אישה אחת רצה ושני הכלבים רצים בשחור ולבן אחריה. לאיטה מחשיכה הדנובה ונראית עכשיו כהה אבל לא שחורה. הסערה עברה עליה, זעזעה את הגדה ואת שצומח עליה והיא כאילו לא איכפת לה.

אני סוגרת את החלונות, מקווה שהלילה יהיה שקט, ומקשיבה לביביסי. העולם לא ממש נראה שקט. הסערה בדנובה חלשה יותר מהסערה בעולם. אני רואה שהתורכים מאיימים על קפריסין. הפלסטינאים דורשים הכרה. רעידת האדמה (6.9) הרסה בתים בהימאליה והרגה לפחות חמישים אנשים. אובמה מנסה להכיל תוכנית חדשה.

אני רואה שהלומדת מהודו עוזבת את הקבוצה ובעקבותיה הצעיר הספרדי. הישראלית ממשיכה עם רעותה מאירלנד. הקנדי קם ממקומו, וגם הקנייתי.

הקבוצה התפרקה. היא תמשיך מחר.

ואני?

מתבוננת במים השוקטים כאילו לא היה כאן כלום. כולה חויתי רק סערה קטנה, רחוקה מאד מהסערות העולמיות של היום. ב19:30 – ארוחת ערב, עם חברי הסגל האחרים. אני כבר יורדת שוב.