jochen Lohmeier :ראיון

ממש לפני העליה למטוס, הצלחתי לראיין את יוכן לומאיאר, שהיה פעיל בצוות שלנו, בקורס הגשטלט הבינלאומי . האחריות על סידור הביקורים ועבודת הפרקטיקום בבודפסט – הייתה שלו. יוכן חי בדרום אפריקה, ונשוי לשונטל, שגם היא חברה בצוות, ואספר עליה ביום אחר (היא נולדה בדרבן, ועובדת גם היא בכל העולם).

ליוכן קומה בינונית, עיניים כחולות, שיער לבן וחיוך מאיר. מידי פעם נראה לי שהחיוך שלו מריר מעט ואומר שהוא יודע עוד משהו. לא היה לנו זמן לברר מה עוד הוא יודע, וכך נשארתי רק עם התחושה.

ישבנו בחדר הגדול והריק, שבו ישבנו 41 אנשים קודם לכן. אני מצד אחד של השולחן הצר והוא מצידו השני. היו לנו כעשרים דקות. במהלך השיחה עברו בראשי מחשבות שונות שאת חלקן אביא כאן. יוכן שותף רק בחלק מהן, מחמת הזמן.

הוא נולד ב1949, בעיירה קטנה בחלק התחתון של הריין, גרמניה. למדתי שיש למיקום הספציפי משמעות בעיניו. האזור הזה היה הכי פחות נאצי, ויותר מכל – קתולי. לא, לא שזה מנקה את תושביו ממשהו, אמרתי בליבי… אבל הוא הדגיש את זה.

בעקבות הראיון, והדברים שתקראו עוד מעט, חיפשתי ומצאתי שוב את דניאל האדום, או דניאל כהן בנדיט, שחי בין גרמניה וצרפת והנהיג את מרד הסטודנטים הגדול, שיושקה פישר, שר החוץ הגרמני לשעבר, היה גם הוא בין שורותיו. גם יוכן היה שם ואמר לי שעובדה זו קבעה את תפיסת עולמו.

ש. מי אתה היום?

ת. אני אב לארבעה ילדים, אני  שייך לדור של 1968, שמחאתו הילכה ברחבי אירופה, דור שיצא נגד מלחמת ויטנאם, נגד העבר הנאצי של גרמניה. היינו נגד כל הירארכיה, רצינו ביחסים לא אוטריטטיביים, רצינו בחיבור ובמיזוג של עבודה וחיים.

ש: זה מה שאתה גם היום?

ת. כן. אני  אדם של "אנטי" . אני גם יועץ ומורה. החיים המקצועיים והאישיים שלי מתייחסים לשינויים חברתיים, לאו דווקא  ארגוניים.

ש: איפה אתה עובד בעיקר?

ת: אני עובד בעיקר באזורים מוכי עוני, במטרה לתכנן ולשנות, לעבוד גם מלמטה למטה וגם מלמעלה למטה – בדרום אפריקה, למשל. אני עוסק בשאלה, איך לתכנן דברים כך, כך שמוצרי האפרטהייד לא יתפוצצו בפנים, אלא יתכוננו מחדש דרך מנהיגות מקומית. אני מתייחס לשאלה – מי עושה את השינויים? מי מתכנן? אנחנו מנסים להבין איך בהודו, כל נושא הביטוחים לבריאות וכו' – יוכלו להיטמע בשכבות הנמוכות. נכון להיום, כל תמיכת העבר התמוטטו, וכיום אין כלום. מדובר על "קאסט טרזישנינג", שמתייחס ל90% מהאוכלוסיה.

כמובן שהייתי רוצה לעצור כאן, אבל אני יודעת שאין אפשרות כזו, הזמן נגדי…

ש: לאן אתה טס היום?

ת: אני טס היום לקוסובו, שנחשבת לחלק ממה שהיה בעבר יוגוסלביה והתפורר. זוהי הממשלה הקטנה ביותר שהוקמה לפני כשנה, היא לא מוכרת ע"י גופים בינלאומיים. המשימה היא לטפל במערכת החינוך, ובאדמינטרציה של ביה"ס. הגורמים השונים שם לא מדברים זה עם זה, גם בגלל שהם באים מרקע שונה: 85% מהם אלבנים, 15% סרבים. הצעתי לקיים אבחון, על פי הגשטלט, שנבנה ע"י אלן מק-קי, ונראה מה לעשות.

ש: האם יש קשר ביך עבודתך היום לבין העובדה שנולדת אחרי מלה"ע השנייה?

ת: המון קשר. אני עובד נגד הדה-קולוניזציה.

ש: אני יהודיה וישראלית, כשאתה פוגש אותי זה שונה מפגישות עם אחרים?

ת: איתך זה כמו עם כל אחד אחר. עברתי את חיי כדי לעשות קשר עם אנשים ממקורות שונים (להאמין לו?). אחרי קוסובו עברתי לסודן. מסודן אני עובר להודו. אני מפתח את ההתיחסות למי שהאנשים הם כרגע. אני גם זוכר שלפני 25 שנים, חייתי בקניה, התאהבתי באישה שעבדה בשגרירות הקנדית, ידעתי שהיא יהודיה, שם משפחתה היה שוורץ. למדנו ביחד לטוס, למדתי שלו חיינו 40 שנים קודם – היחסים בין אישה יהודיה וגבר גרמני – היו שונים מאד. הייתי מאושר שלא נולדתי קודם.

ש: האם אתה מוכן לספר לי על הוריך?

ת. אבי איבד רגל במלחמה, ומת מוקדם מסיבוך שבא בעקבות הפציעה. אימי מתה בת 88. הצד השמאלי של עמק הריין, בסביבה של קולון, היה קתולי מאד, ואני גדלתי כקתולי דתי. הם היו לגמרי לא מעורבים בנאציזם. הם הצביעו למפלגה המרכזית, והם שנאו את הפרימיטיביזם של הנאצים. אני באתי מהדור האנטי גרמני, שראה את עצמו אירופאי – לא גרמני, בוודאי שלא נאצי. הורי היו דתיים, אני עזבתי את הכנסיה ולא חזרתי אליה עד היום. הורי לא היו אקטיביים פוליטית, אבל יש את העמידה מהצד, משהו שאני לא  בו ולא רוצה בו לעצמי. אני מרגיש שאני חלק מהתרבות הגרמנית, האגרסיביות  שלה – היא גם שלי. מה שמחקתי לגמרי איזה שהוא רצון לשלוט, להיות יותר טוב. אני לא יכול לסבול את השטות הזו של אנשים. ויש לי גם כמובן סולידריות עם הפלסטינאים וביקורת לגבי המצב הנוכחי וההתנחלויות.

ש: אין לי שאלה אחת אלא הרבה, האם יש לך תשובה אחת לשאלה שלא נשאלה?

ת: השינויים הנוכחיים: ההתקוממות של הערבים, שינויים ואסונות של מזג אויר, שינוי בכוחות העולם ונטייתם לכיוון המזרח  הרחוק – כל אלה מעלים הרבה פחדים בי, בגרמניה, בישראל. אני מזדהה עם הפחדים בישראל. אני לא חושב שהשיטה של בניית מבצרים תעבוד בעולם גלובלי.  אני מאמין שבטווח ארוך, ישראל ופלסטין – יהפכו למדינה אחת. בטווח ארוך אני מניח שתהיה התקרבות של הארצות הערביות.

יוכן היה צריך לצאת לטיסה שלו, לי עוד נשאר זמן. הסתובבתי. מאחורי גבי ישבו הורי ז"ל, שלושתם ניצולי שואה. מאחוריהם ישבו כל קרובי המשפחה שנרצחו, שקטים מאד, לא שאלו שום שאלות. העניינים נשארו לא סגורים. הסבתות שלי שלא היכרתי, פתחו עיניים גדולות, ונדמה לי שפחדו מהמפגש.

אני עצמי ידעתי שאולי בפעם הבאה אשאל אותו יותר על אביו: איפה הוא נפצע? מה קרה לקרובי משפחה אחרים שלו? ואיך הוא עצמו חי כל השנים האלה בדרום אפריקה? ומה הוא חושב שיהיה שם?

אני נזכרת שבאחת הארוחות המשותפות שלנו, שמעתי ממנו שאין הוא מצפה לטוב גם בדרום אפריקה, אבל שונטל אשתו, פעילה מאד בזכויות אדם ורואה את עצמה שם – גם הלאה. הוא היה כנראה חוזר לאירופה שאותה שנא בעבר. לבנות שלו – יש דרכון גרמני. יש להן אופציה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: