Archive for ספטמבר, 2011

יחידת עוז, זכויות אדם, צבע עור

ספטמבר 13, 2011

בעמוד הראשון של הארץ, התפרסמה הבוקר כתבה ובה תאור של חטיפה. כן, חטיפה של יחידת עוז, חטיפה במסגרת החוק. חטיפה בוטה (טאוטולוגיה, כי הרי חטיפה ורגישות לא מתחברים ביחד, כידוע).

ומעשה שהיה כך היה: כומר מגאנה, רוברט אופורי אסנטי, ששוהה בארץ 25 שנים, יצא ללא דרכון, להביא את בנו מהמועדונית. בדרך הוא נתפס, הוכה. ונכלא. ההתעללות שעבר, מתוארת בפרוט, ולא מצדיקה שום דבר, שום מעשה. והוא, כדרכו של כומר, ניסה לתת את הלחי השנייה, אמר להם שהוא אוהב אותם למרות מה שהם עושים.

בין השאר כלאו אותו במכונית שחלונותיה נעולים. אני תמהה מה היה קורה אם היה מאבד את הכרתו. אם היה חוטף התקף לב.

אני תמהה גם מאיפה באה הנחישות הגסה הזו לעצור, ולהתעלל. ומאיפה באה הנחישות שלא לבדוק את שנעשה. מאיפה זה בא? ולמה מתעלמים הגופים המפקחים?

ומה זה אומר עלינו? ואיפה "ואהבת לרעך?"

ומה הם הכישורים הנדרשים מאנשי יחידת עוז? סדיזם?

אתמול, במהדורת חדשות, ראיתי פליטים חדרפור רוקדים. שאלתי את עצמי, באם גם הם נתקלו ב"תחביב" או בהרגל של יחידת עוז ומה הם עברו בדרך – עד שרקדו.

היום בבוקר, קראתי בבלוג של יובל פרסלר (http://yuvalp.wordpress.com/author/yuvalpresler), סטודנט שלי בעבר, על הצורך להשפיל מבט.

נכון, הלוואי ופקחי עוז היו יודעים גם להשפיל מבט.

והנה, גם הדוגמא שלי, שלכם – אסור להשפיל מבט, הנה המקרה שיש צורך למחות. להרים ראש ולמחות.

לדעתי – שר הפנים, השר לבטחון פנים וכל מי שקשור לנושא – חייב לבצע תחקיר. ולשנות. ויפה שעה אחת קודם שמישהו נחנק במכונית.

 

מתכוננת לנסיעה, בודפסט מחכה לי

ספטמבר 12, 2011

משהחלמתי, אני שוב נוסעת ללמד גשטלט, הפעם לבודפסט.

נותרו עוד ארבעה ימים. אחר כך, אני לא כאן.

אני עוד לא מכירה את האנשים. הקבוצה מעורבת מכרגיל. העולם שולח את נציגיו הלבנים, השחורים, הגבריים, הנשיים, היהודיים, המוסלמים, הנוצרים, הבודהיסטים. נציגים מכל אלה אפגוש שם.

דווקא בימים האלה, אני מודעת מתמיד למי שאני: אישה, יהודיה, ישראלית.

דווקא היום, בחודש ספטמבר, ההפכפך, אהיה רחוקה, אקרא את החדשות באינטרנט, אשמע את התגובות למה שקורה שם, מיד.

אני כל כך מקווה שיהיה טוב, חברתית, לאומית, ומקצועית.

לוקחת בחשבון שיכול להיות אחרת.

בסופו של דבר, אני לא רק מנחה או יועצת ארגונית, אני מהמזרח התיכון, זה שאביב נובט בו, והוא הולך ומתהפך, וכבר מזמן לא נראה ומרגיש כגן עדן.

 

קטע שיחה עם חברה מתורכיה

ספטמבר 10, 2011

על רקע כל השגעון, שמתרחש סביב, מתקשרת אלי חברה יהודיה מתורכיה, שהגיעה לכאן לביקור קצר: לשבעה. השיחה מתנהלת כרגיל. לקראת הסוף אני אומרת לה:

– תגידי, מה את אומרת שיהיה עם הממשלות של המדינות שלנו?

והיא עונה לי:

– אל תדאגי, זה כנראה קורה מעל לפני השטח, בעומק הכל כרגיל.

היא מספרת לי מי היה במטוס שהגיע ארצה: משלחת תורכית עשתה את דרכה יחד איתה, הכל נראה רגיל, הכל יהיה כנראה בסדר.

ואני מאד תמהה:

האם יש כאן סתם הכחשה מצידה?

אולי דאגנות יתר מצידי?

האם הכל מתנהל כרגיל והפוליטיקאים עושים את התנועות הפוליטיות שלהם, כמו מחזה שנכתב לכבודם, וכל השאר אינם שותפים לו?

עוד אני חושבת הגיעה ההתקפה על השגרירות שלנו במצרים. הלהבות. הקומנדו המחלץ. ההרס.

אני יודעת שהיא כבר נמצאת בארצה.  האם גם הטיסה חזרה הייתה נינוחה?

הלוואי.

באמצע האני נחת פתאום אנחנו/אסתי אדיבי שושן

ספטמבר 9, 2011

שישי בבוקר, כשאין לי יותר מידי עומס, אני צועדת עם ירדנה, וכבר חזרתי לצעידות שלנו, והוספתי להן הפסקות באמצע, כיוון שבין עיר ימים לבין פולג, ניטעו ספסלים חומים ברוחב לב ויד, ואני עדיין זקוקה למנוחה.

אחר כך אני נוהגת לחזור הביתה, לאכול משהו כמו סלט + ביצה + קקאו (שאני מכינה מאבקה ללא סוכר), והפינוק העיקרי מגיע : העיתונים.

בדרך כלל תוך שעתיים אני מסיימת את עיתון השבת.

הפעם, מצאתי כותרת מדליקה, במוסף תרבות וספרות של הארץ. הרגשתי שאני מזדהה עם כל מילה שכתבה אסתי אדיבי שושן. כבר שנים שאני מתאבלת על מות ה"אנחנו" שהכרתי פעם, שהמריץ אותי, שהצעיד אותי קדימה, שנתן לי מטרות. גם אני הצטרפתי ל"אני" וראיתי איך הדור החדש מכיר את האני והוא מריץ אותו, ואילו האנחנו הלך והצטמק. ופתאום באה המחאה הנפלאה הזו, ודפני היזמת, בראשה, והכל התהפך. פתאום יצא האנחנו מהמחילות שהוא נח בהן.

הכתבה מנתחת את "שירון המהפכה, שירת האוהלים". לא ראיתי. לא קראתי. אבל בינתיים נדלקתי. הכל בגלל הכותרת. בהמשך אחפש ואקרא.

ובינתיים לאסתי אדיבי שושן – התודה. המילים האלה, הכותרת הזו, המחאה הזו – עשו לי את יום השישי האחרון.

קולו הלא נשמע של שר החוץ, ליברמן

ספטמבר 6, 2011

אחד הדברים שאי אפשר להגיד על ליברמן, הוא שאין לו קול, או שהוא לא יודע להשמיע את קולו.

אני תמהה איפה קולו של האיש הבוטח הזה בעצמו?

לאן נעלם שר החוץ של מדינת ישראל בשעת משבר?

ואיפה התמונות של השגריר התורכי שיושב על ספה נמוכה, בהוראתו של דני אילון?

איפה הם הגיבורים ההם?

האם ייתכן שאנחנו יושבים על ספה נמוכה עכשיו?

אם תמצאו אותם, את קולם, את דעתם – תגידו לי. אשמח לשמוע, לראות, לקרוא.

אולי בסוף – גם אבין.

בינתיים נדמה לי שאת הסדנא הבאה בתורכיה – יהיה לי קשה להעביר…

נפילת הפרדיגמות – לפנות בוקר

ספטמבר 5, 2011

הפרדיגמות נופלות. אני שומעת את הרעש. חלקן נופלות ברעש גדול ומותירות גל של אבק, חלקן מתרסקות לאט, ומשמיעות חריקות צורמות יותר או פחות… אני מתעוררת. עוד לא חמש, אבל הרעש והאבק מקשים על המשך השינה.

הפרדיגמה היא תבנית מחשבתית, אוסף של אמונות מדעיות. מקובל לדבר על פרדיגמות במדע. גלילאו גלילי, למשל, הביא לגילויים חדשים ועל כן לשינוי בפרדיגמות.

עכשיו אני קמה כל יום ומגלה את השינויים, ככה, ללא סדר עדיפות, ללא סדר כלשהו:

הפרדיגמה הכלכלית מתרסקת עכשיו, ממשלת ישראל שידעה להסביר למה טוב לנו כל כך כלכלית, נתקלה עכשיו בהוכחות שלא כל כך טוב. האוהלים בשדרות רוטשילד, מתקפלים בחלקם, אבל הפרדיגמה כבר מוטלת שבורה.

גם הפרדיגמה על הישראלים האדישים, כבר מונחת מזמן במגרש הגרוטאות.

המתמחים בבתי חולים, שלפי הפרדיגמות הישנות, לא היו צריכים להיות חלק מהמשא ומתן של האוצר עם ההסתדרות הרפואית, מגלים עכשיו שהתבניות הקיימות לא מתאימות להם, ואי אפשר להגיד עליהם שלא אמרו לנו את זה כל הזמן. כל מי שמבקר בבית חולים, בחדר מיון, יכול לראות איך זה לא עובד, ולהסכים איתם.

התורכים משנים את הפרדיגמות שלהם: ישראל ירדה בחשיבותה כבעלת אינטרסים משותפים, ואפילו ניתן לומר שהתבנית החדשה גורסת שהממשלות נמצאות משני עברי המתרס.

הסורים משנים אותן, אלה שיוצאים לרחובות ונהרגים, וממשיכים להיהרג. הלובים והמצרים שינו אותן.

והרעש עוד לא הסתיים.

עשרים המשפחות שיש להן ממשלה אחת – מתחילות אולי גם כן, לבחון מה יקרה עכשיו ולאן כדאי ללכת.

אובמה בודק את הפרדיגמות שלו, כיוון שהוא רוצה להיבחר. גרמניה בודקת אם היא עדיין רוצה לתמוך ביוון. הספרדים משנים כיוון.

מכל זוית שאני מסתכלת – עולה אבק.

ובינתיים – יום בא ויום הולך, ואני ניצבת משתאה ומנסה להבין אילו פרדיגמות תקפות עדיין.