פרידה, חצי פרידה – בעקבות שינוי בסדר עדיפויות

רגע לפני תחילת שנת הלימודים, ובעקבות מאמץ לסיים את שני הספרים שהתחלתי לכתוב, אני נפרדת מקוראי בבלוג הזה.

יש אפשרות שאכתוב מידי פעם, ולכן זו תהיה "חצי פרידה" ויש אפשרות שאשוב רק כשאסיים את הכתיבה שלי או את שנת הלימודים.

שמתי לב, שאפילו צמצום של הכתיבה בבלוג, מפריע לי כרגע להמשיך בו, בגלל ה"התנפלות" שלי על עבודת כתיבת הספרים.

עבודת הכתיבה, היא עבודה מפרכת. אני קוראת הרבה, כיוון שמדובר בספר מקצועי. עניין בחוקר אחד מוביל אותי לעניין בחוקר שני, ואני רצה אחרי ים החומר, בהנאה רבה.

אשוב – כשאני פנויה יותר.

תודה, לקוראים, למגיבים ולכל מי שנקלע בדרכי.

תודה גדולה.

פינה, סרט של איכות ואהבה

אהבתי מאד.

אתמול ראיתי עם נכדתי הרוקדת, שהיא בת 15, סרט מדהים. ידענו שאין עלילה בסגנון המקובל אלא קטעי ריקוד, ודברים שיאמרו.

מעבר לכל היצירתיות והאוטנטיות ששפעה מהמסך, אהבתי במיוחד את העיסוק בגיל (שהיה נוכח), את הנוכחות המונולוגית הבינלאומית של הרקדנים ואת הלגיטימציה לדבר בשפת האם או בשפה נבחרת, ואת האהבה הגדולה של להקת רקדנים לזו שאספה אותם, הכשירה אותם, ניהלה אותם, פינה באוש.

סרט לאנשים שרוצים ללמוד עוד על אהבה.

תורכיה אהובתי

תורכיה אהובתי

אולי תוותרי

תראה כמה אנחנו רוצים

להיות שוב חברים

 

תורכיה אהובתי

מה יש לך נגדי?

הנה אנשיך פצועים

ואנחנו לעזור – כה מתגעגעים

 

תורכיה אהובתי

למדתי את שלי

עכשיו הכלים עומדים מוכנים

ואם תגידי כן – אנחנו באים

ומתחנפים

כמה שרק תרצי.

 

תורכיה יקרה מאד שלי

פתחי את שעריך

אנא פתחי

חיבוק "קר", האומנם ג'ודי ניר מוזס?

בדרך מפגישת עבודה, שמעתי ברדיו את ג'ודי ניר מוזס מדברת על החיבוק הקר של נועם לבנו. התפלצתי. אחרי כל הדיבורים על שמירה על הגבולות, הנה, השיפוטיות זורמת.

אמנם, אמרה ג'ודי, אולי הפסיכולוגים אמרו להורים לא להתנפל עליו, אבל היא קרוב לוודאי הייתה מתנפלת, אם כי היא לא שופטת…

וגם: בכל סלון, בכל בית, דיברו על החיבוק הקר.

מה זה התעצבנתי.

בבית שלי, לא דיברו על חיבוק קר. אצלנו דיברו על איך הבחור נראה. איזה הורים נפלאים יש לו. איזה כח יש להם. איזה מזל ששוחרר לבסוף. איזו תקווה יש שהכל יסתדר. איזו משפחה נהדרת יש לו.

וגם דיברו על הצער, שהוא מנת חלקם של אלה, שיקירם לא יחזור. לא היום, לא מחר, ולא אף פעם. דיברנו על המשפחות שלא רק דש בגדם נקרע, אלא גם ליבם.

גם דיברנו על מחירים. כן. איזה מחיר מוכן היחיד לשלם ואיזה מחירים מוכנים  ההורים לשלם ואיזה מחיר מוכנה המדינה לשלם.

אחר כך ראינו בזעזוע את התמונות הזוועתיות של ההוצאה להורג של מלך אפריקה, והשתתקנו.

הקסם של "מרטין בובר: מבט מקרוב – שיחות עם יהודית בובר אגסי" של לימור שריר

כבר מזמן לא קראתי ספר בהנאה כל כך גדולה, ספר עיון, אני מתכוונת.

נהניתי מהלמידה על מרטין בובר האדם, האב, הסב, וגם ההוגה.

נהניתי ללמוד על הדרמות המשפחתיות הנוראיות והמקסימות.

נהניתי מאד ללמוד על קורותיה של אמה של יהודית בובר אגסי, ועל כל הדמויות הנשיות במשפחה המיוחדת הזו. נהניתי לפגוש את תרצה, ביתה של יהודית, לרגע קל בלבד, כשהיא מדברת על גישת הגשטלט.

פשוט נהניתי.

מומלץ לכל מי:

שמרטין בובר, ופילוסופיה בכלל, מעניינים אותו.

שיהודית בובר אגסי ופמיניזם מעניינים אותו.

לכל מי שמעוניין ללמוד יותר על מה שקרה בארץ, ובאירופה, בתקופת השואה, כולל במחנה ריכוז שבו שהתה אימה של יהודית.

מעניין לכל מי שדת ומדינה מעניינים אותו.

מעניין לכל מי שיחסי יהודים וערבים בארץ – מעניינים אותו.

ברור, שהספר הזה מומלץ מאד על ידי.

מאד.

הטפיחות הקטנות של הבן שנולד מחדש

גלעד הצדיע, החזיר חיבוק לנתניהו, והוסיף טפיחות קטנות על גבו.

גלעד הצדיע, החזיר חיבוק לרמטכ"ל, וגם על גבו טפח את טפיחותיו הרכות.

גלעד חיבק את אביו וטפח על גבו גם כן.

איכשהו, הרגשתי שגלעד, דק כנוצה, מוכן בכל פעם מחדש, לנחם את המחבקים אותו. ואז, חשבתי שוב, כמה האיש החלוש הזה – חזק.

אי אפשר היה שלא לחשוב על ויקטור פרנקל: אם יש לאדם סיבה, או "למה", הוא ימצא את ה"איך". לגלעד הייתה סיבה להישרד, הוא מצא את הדרך, ועכשיו הוא יכול לנחם את המנחמים.

צריך לקוות שימצא "למה" חדש ואחר כך גם את הדרך להשלמה. להגשמה.

 

מה יהיה גלעד בעתיד? פסיכולוג? סופר? אחר?

 

דמעות: מי לא רוצה שמישהו יחזור אליו הביתה?

דמעות. אני לא מזיזה את עצמי מהטלויזיה, מהבוקר.

שואלת את עצמי איך זה שאני, ואנשים רבים אחרים, מלוים את כל החילופין האלה בהתרגשות כזו גדולה?

חשבתי שמעבר לכל התשובות שיכולות להינתן, התשובה שלי היא: הגעגוע לחזרה הביתה.

שנים חיכיתי שאימי תחזור הביתה. הייתי ילדה והיא לא חזרה. מהמקום שבו נמצאה לא הייתה דרך חזרה.

וכך מרגישים כנראה ההורים של אלה שלא יחזרו לעולם, כל נפגעי הטרור, מחכים – גם אם זה לא רציונאלי.  ועכשיו, לא רק שיקירהם לא יחזרו, אלא שרוצחיהם שוחררו. וכמובן שהם מבינים שהגורל האישי שלהם, יהיה שונה מגולרם של אביבה ונועם שליט. והם מוחים. והגעגוע צורב.

הסיטואציה הזו היא רגשית מאד. גם רציונאלית, אבל בעיקרה רגשית.

ועכשיו, כשגלעד חזר, צנום מאד, חלש, חסר ויטמין די, אבל חי, אני מבינה ומשתתפת בצערן של המשפחות שלא יזכו לראות את יקירהם. והגעגועים לא יחדלו ולא יעצרו.

אני שמחה בשביל גלעד. מאד שמחה.

ונים של עצב עובר ומכה מידי פעם, ואומר לי שיש אנשים עצובים, שעבורם הכל נפתח שוב.

נותר רק לאחל לגלעד שליט, להחלים, לחזור לחיים שלו בקצב שלו, וליהנות מהאהבה הגדולה של אנשים רבים בארץ ובעולם.

הדירה

סבתא  גרדה מתה. היא כבר הייתה בת תשעים ושמונה.

זמן טוב למות.

היא חייתה בין ספרים של היינה וגתה, ערימות, ערימות של ספרים, ויכול להיות שיש מישהו בעולם שהיה רוצה לקנות את הספרים המאובקים האלה, בתנאי שהם שלמים וחזותם יפה, כדי לשמש קישוט ולהראות שמי שמסדר אותם יפה הוא משכיל או שיש לו רקע היסטורי משכיל ועוד. אבל בברלין של היום, ולא רק בה אלא גם במקומות אחרים בגרמניה, יש אלפים ואלפים של ספרים כאלה. ולכן הם נארזים ונזרקים בשקים מהקומה השלישית או הרביעית אל הרחוב, וממנו יגיעו כנראה אל הזבל, וכל האותיות הגרמניות שהיום כבר כותבים אותן אחרת, ישכבו עם אבותיהם וינוחו על משכבם בשלום.

וכמו בסיפורים רבים, זוהי התחלתו של מסע אל ארץ לא נודעת, שנמצאה תמיד בתל אביב, כמה רחובות מארנון, וגיבוריה הם אנשים שלא דחו את המולדת שלהם, אף על פי שהמולדת דחתה אותם, ובכח הם ניסו למצוא לפחות גרמני אחד טוב (שהיה במקרה הרבה פחות טוב), וכיוון שכך התרחקו מהשפה העברית ומהחמסין, וחיו בין האותיות הגרמניות והספרים, ומידי פעם יצאו לביקור במקום שהיה פעם המולדת שלהם ובעצם נשאר כזה עד יום מותם. ואת הסודות הם שמרו מפני הסביבה הקרובה שלא הייתה יכולה להבין וגם לא רצתה לדעת.

מאד, מאד ממליצה על הסרט הנפלא הזה: הדירה.

גלעד שליט – עדיין לא שולט בחייו

כבר שנים שגלעד לא שליט, לא שולט בחייו, ואם הוא כן שולט, אז המידה היא קטנה מאד. מסוימת. מצומצמת. אולי מסתכמת בכמה כפות לאכול. אולי בהחלטה על מה הוא רוצה לחשוב. בדברים מהסוג הזה.

וגם עכשיו, בתקופת המעבר, תהיה שליטתו מזערית. אלה שחותמים, הם שיחליטו איפה, מתי, איזה בגדים, מה יאמר, אילו צילומים אחרונים, מהו יעד  הביניים, איפה ישהה, איך יחזור, ועוד, ועוד.

וגם אחר כך לא יהיה שליט, בגלל נהלים לקליטת שבויים, בגלל ציפיות, בגלל הרגלים, בגלל אכזבות, בגלל הפתעות, בגלל שהעולם השתנה וגם הוא.

תקופת מעבר נכונה לו.

מאחלת לו שירשה לעצמו לעבור אותה לאט. להרשות לעצמו לא להבין, לא לדעת.

ולבני המשפחה גם כן, אני מאחלת לעבור את התקופה לאט , בזהירות, להרשות לעצמם לא להבין, לא לבקש שהכל יחזור למקומו – ובמהירות. מקווה שיוכלו לנשום עמוק, ללכת צעד אחרי צעד, ולאהוב את האדם החדש שיתייצב על הסף של מה שהיה ביתו, עד שירגיש בו בבית – שוב, לזמן שיזדקק לו. וכשלא יזדקק לו עוד – שיפרוש כנפיים, שימריא לדרכו של איש צעיר בארץ הזו, בעולם הזה.

אני מקווה שתקופת המעבר תהיה טובה. שגלעד יצליח לעבור אותה בשלום. שהוריו יוכלו לטפל בו וסוף כל סוף גם בעצמם, ששוב תרד המשפחה מסדר היום הציבורי, ותחזור אל הרקע, אל המקום שבו נמצאים רוב תושבי המדינה.

שמחתו, שמחתם – שמחתי.

 

 

יום הכיפורים תם, והחיים חוזרים לסאונם

תם: תמו המראות מהחלון שלי, של אנשים הולכים לכאן ולשם, על המדרכה ועל הכביש, לבושים בלבן וספרי קודש בידיהם, או לבושים ספורטיבי. תמו הסיבובים שעשו ילדים רוכבים על אופניים, לכאן ולכאן ותמו צהלותיהם שנשמעו היטב. תם השקט שהותירו המכוניות שנשארו בחניה או נסעו רחוק.

עולים חדשים יחסית מרוסיה, ששהו כנראה כל סופהשבוע בים, חזרו עם עגלות הקניות שלהם, הרחוקים שבו הביתה, החילוניים המשיכו לאכול, ומחלונות הבתים עלה שוב האור.

הטלויזיה ששתקה בד"כ, ריצדה בסרטים מושאלים.

חסר הבית שראיתי בהליכת הבוקר שלי על הספסל, כבר לא היה בהליכת אחר הצהרים.

 

מלחמת יום הכיפורים כבר בקושי הוזכרה.

 

ולקינוח היום, היו מי שניפצו מצבות ביפו.

הרוע לא נעלם גם ביום הקדוש הזה.