דגלים שמחים, מחאה גוססת?

בבוקר קבעתי עם אהרון, מן הטלויזיה הקהילתית, שיבוא לצלם, והוא נעתר לבקשתי. היה חם כמו שיכול להיות, למרות אוקטובר, אבל אנחנו היינו שם. ראינו את דגלונים צוהלים ומתנועעים ברוח, ראינו את המקרר סגור, ועליו כתוב: לא לפתוח. לא פתחנו. בפינה אחרת היה ארון ובו ספרי תורה. פתחנו. פניו של הבאבא סאלי התבוננו אלינו בבישנות רצינית, משני מדפים,  פעם אחת במאור פנים צבעוני ופעם בשחור לבן. שלושתנו היינו שם, ואיש אחר – לא. ספרי הקודש עמדו מסודרים וגם כמה חוברות תכולות הציצו בנעשה. ספרי הקודש קראו בשקט תהילים, ליד המחאה הגוססת. ניירות קטנים הסתובבו על הרצפה, ליד לכלוך אחר – שכבר התייבש, ואולי התבייש.

אהרון שאל אותי אם כבר חשבתי על זויות צילום. האמת הייתה שלא. רק ראיתי את השלטים, קראתי אותם, והסתובבתי לי בין מעט האוהלים הזרועים קרוב לכביש, לבין האוהלים שבמפלס העליון. מלמעלה התבוננה בי בשקט, דירה שעומדת להימכר, והרשימה אותי במודעה שנראתה היטב, אבל פנתה אל האוכלוסיה שלא יכולה לקנות אותה, ובכלל עזבה. שכן אחד עבר, ושאלתי אותו אם אפשר לדבר איתו, אבל לא היה לו זמן לזה. החלון שלו בכלל פונה לכיוון הנגדי, אמר לי, לעיר ימים הנבנית והולכת, ומן היום הראשון לא היה לו עניין גדול בנעשה בחצר האחורית שלו (רק בהתחלה הייתה המחאה בחלק אחר של הכיכר, ולכן ראה אותה בלידתה).

המכוניות הרבות, הלכו ובאו בכיכר, גומעות את המרחקים שהן רגילות לעשות בכל בוקר, וגם הן לא שמו לב . בינתיים אהרון המשיך לצלם, והן המשיכו בנסיעתן.

ישבתי על אחת הכורסאות האדומות, שנראתה לי נקייה, בשקט. אישה שעשתה את דרכה בריצה, התבוננה בי בסקרנות מסוימת והמשיכה לרוץ. הרמתי טלפון לאחד המספרים הניידים המזמינים שמצאתי שם, וענה לי איש אחד. הוא אמר שהוא כבר לא בעניין הזה, אבל היה בתחילתה של המחאה. שאלתי אותו אם המאהל פעיל, והוא ענה שכן, שלושה אנשים ישנים בו קבוע. הנהנתי, נדמה לי שבבוקר ראיתי אחד מהם יוצא מהאהל.

התבוננתי בטלויזיה הקטנה, שעמדה כבויה, בקומקום החשמלי, וחשבתי שפעם, כשלא היה איפה לשכן אנשים, נבנו אוהלים. אולי צריך לחזור לזה בצורה מסודרת ומתוכננת, ולפתור לפחות את בעיית דרי הרחוב. שיהיה להם קומקום מים, שתהיה פיסת בד מתחת לעננים, שתהיה טלויזיה קטנה, ושלא יצטרכו לשלם ארנונה. יש אוהלים טובים היום, טובים מאלה שהיו במעברות של פעם. כן, אולי הפתרון הזה, של מעברות חדשות לעניים, הוא אחד הפתרונות הזמינים לאלה, שחיים כאן בינינו, בחצר האחורית. ולהם, דווקא להם לתת את הטיפול הכי טוב שאפשר: לשלוח חיילות וחיילים, סטודנטים וסטודנטיות, שילמדו אותם את שחסר להם, ממש כמו פעם, לתת להם לקבל יעוץ טוב, ללוות אותם למוסדות שהם ממילא צריכים להיות בהם (מרפאות, ביטוח לאומי) לבנות יחד איתם תוכנית שיש בה גם עתיד, לעזור להם להתמקם מחדש בחברה, כי גם הם פליטים. והם זקוקים גם לבית וגם לידיים תומכות.

אחר כך, כשאהרון סיים לצלם והלך, חיפשתי פינה בצל, פתחתי את הלפ-טופ וכתבתי  מילים, ועוד מילים. כשחדלתי, שמחתי שעיריית נתניה לא פינתה אותם עדיין. ואולי יש לה רעיון טוב יותר. ואולי האנשים כאן מטופלים, ורק אני לא יודעת.

הלכתי לאחור, כמעט כמו ליד הכותל, ראיתי שהדגלים עדיין שמחים והמחאה גוססת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: