דמעות: מי לא רוצה שמישהו יחזור אליו הביתה?

דמעות. אני לא מזיזה את עצמי מהטלויזיה, מהבוקר.

שואלת את עצמי איך זה שאני, ואנשים רבים אחרים, מלוים את כל החילופין האלה בהתרגשות כזו גדולה?

חשבתי שמעבר לכל התשובות שיכולות להינתן, התשובה שלי היא: הגעגוע לחזרה הביתה.

שנים חיכיתי שאימי תחזור הביתה. הייתי ילדה והיא לא חזרה. מהמקום שבו נמצאה לא הייתה דרך חזרה.

וכך מרגישים כנראה ההורים של אלה שלא יחזרו לעולם, כל נפגעי הטרור, מחכים – גם אם זה לא רציונאלי.  ועכשיו, לא רק שיקירהם לא יחזרו, אלא שרוצחיהם שוחררו. וכמובן שהם מבינים שהגורל האישי שלהם, יהיה שונה מגולרם של אביבה ונועם שליט. והם מוחים. והגעגוע צורב.

הסיטואציה הזו היא רגשית מאד. גם רציונאלית, אבל בעיקרה רגשית.

ועכשיו, כשגלעד חזר, צנום מאד, חלש, חסר ויטמין די, אבל חי, אני מבינה ומשתתפת בצערן של המשפחות שלא יזכו לראות את יקירהם. והגעגועים לא יחדלו ולא יעצרו.

אני שמחה בשביל גלעד. מאד שמחה.

ונים של עצב עובר ומכה מידי פעם, ואומר לי שיש אנשים עצובים, שעבורם הכל נפתח שוב.

נותר רק לאחל לגלעד שליט, להחלים, לחזור לחיים שלו בקצב שלו, וליהנות מהאהבה הגדולה של אנשים רבים בארץ ובעולם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: