חיבוק "קר", האומנם ג'ודי ניר מוזס?

בדרך מפגישת עבודה, שמעתי ברדיו את ג'ודי ניר מוזס מדברת על החיבוק הקר של נועם לבנו. התפלצתי. אחרי כל הדיבורים על שמירה על הגבולות, הנה, השיפוטיות זורמת.

אמנם, אמרה ג'ודי, אולי הפסיכולוגים אמרו להורים לא להתנפל עליו, אבל היא קרוב לוודאי הייתה מתנפלת, אם כי היא לא שופטת…

וגם: בכל סלון, בכל בית, דיברו על החיבוק הקר.

מה זה התעצבנתי.

בבית שלי, לא דיברו על חיבוק קר. אצלנו דיברו על איך הבחור נראה. איזה הורים נפלאים יש לו. איזה כח יש להם. איזה מזל ששוחרר לבסוף. איזו תקווה יש שהכל יסתדר. איזו משפחה נהדרת יש לו.

וגם דיברו על הצער, שהוא מנת חלקם של אלה, שיקירם לא יחזור. לא היום, לא מחר, ולא אף פעם. דיברנו על המשפחות שלא רק דש בגדם נקרע, אלא גם ליבם.

גם דיברנו על מחירים. כן. איזה מחיר מוכן היחיד לשלם ואיזה מחירים מוכנים  ההורים לשלם ואיזה מחיר מוכנה המדינה לשלם.

אחר כך ראינו בזעזוע את התמונות הזוועתיות של ההוצאה להורג של מלך אפריקה, והשתתקנו.