Archive for אוקטובר, 2011

סטיב ג'ונס, וזווית ההתפעלות שלי

אוקטובר 7, 2011

סטיב ג'ונס הופיע בחיי, בעיקר מעל מסך הטלויזיה ובסדנאות. זכרתי את החברה המופלאה שהקים, והעניין בו היה מרתק כיזם וכמוביל ארגוני. לא נתתי לו תשומת לב בחייו, מעבר למתואר לעיל, בעיקר בגלל המוגבלות הטכנולוגית שלי… לא הייתי מחסידיו, לא עמדתי בתור לקנות מוצרים חדשים.

עכשיו אני קוראת על האיש שהיה, ובאופן בכלל לא מפתיע, מה שהכי מעניין אותי הוא ההיסטוריה האישית שלו. העובדה שנולד להורים משתי תרבויות שונות: אם אמריקאית, אב מסוריה, ושנמסר לאימוץ.

אני חושבת על הילד סטיב ג'ונס:

איך נולד ילד קטן בסן פרנציסקו, ונמסר לאימוץ על ידי הוריו (ג'ואן קרול שייבל אימו, ועבדלטיף ג'נדאלי אביו), והופך להיות לאיש שמשנה את העולם.

איך צומח לו ילד קטן, בבית אחר, מבוסס יותר, ביתם של פול וקלרה ג'ובס, לאבא שעבר מפיננסים למכונאות, ואיך כשהוא בכיתה ח' – הוא מתקשר למייסד חברת "היולט פקארד" שמכין לו חבילה קטנה של מוצרים אלקטרוניים, כבקשתו.

איך צומח לו מודל עסקי באפל, מודל שונה, שלא עומד בחלק מהעקרונות העסקיים המקובלים.

ואיך הוא נותן לחברה שם של אהבה, של הפרי שאהב, זה שנגיסתו משאירה טעם טוב בפה, ומעוררת לנגיסה נוספת.

איך הוא מתמודד עם גרושו מהחברה ואיך הוא חוזר אליה.

איך צומח לו מסלול של מלחמה במחלה שממנה אין בדרך כלל תקומה, והמסלול הזה, מושך אותו עוד כמה שנים קדימה.

ואיך עולה האיש, רזה מאד, ברגליים רועדות, ועדיין מחייך.

בכל קנה מידה – הוא מודל להזדהות.

מחכה לספר, לסרט. עכשיו אני חסידה. לא חסידה טכנולוגית, אבל חסידה של האישיות המרתקת שצמחה מאותו ילד בסן פרנציסקו, שנולד וכבר נדחה, נמסר לאחרים, שאהבו אותו וגידלו אותו, ובחר בשם הכי פשוט שאפשר, הכי טעים לחברה שלו.

פרופ' דן שכטמן, המאבק על האמת

אוקטובר 6, 2011

הערה א':

אחד הדברים המרשימים הוא הצורך לפעמים, להיאבק קשות על האמת. רק ב-1994, יכולה הייתה האמת של דן לנוע קדימה.

בגשטלט קוראים לתופעה הזו, של הקושי להיפתח למשהו אחר בגלל תפיסה קודמת: פיקסד גשטלט (fixed gestakt), תבנית סגורה. נעולה.

ממש כמו אחרים לפניו, כמו גלילאו גלילי מודרני, עמד דן שכטמן נגד התבניות הסגורות. ובסופו של דבר, האמת נצחה.

הערה ב':

דן שכטמן למד בבי"ס של פעם. גם אני. לא היה אז כסף. לא היו מחשבים. כן היה כבוד למורים. כן נדרשה משמעת. כן הייתה תמיכה של הורים להתקדם בחיים, באמצעות לימודים.

לא, אני לא אומרת שאפשר לחזור אחורנית – אבל אפשר לחשוב על מה יש לנו היום ומה אין, ומכאן – מה יכול ולא יכול לקרות מחר.

 

דגלים שמחים, מחאה גוססת?

אוקטובר 5, 2011

בבוקר קבעתי עם אהרון, מן הטלויזיה הקהילתית, שיבוא לצלם, והוא נעתר לבקשתי. היה חם כמו שיכול להיות, למרות אוקטובר, אבל אנחנו היינו שם. ראינו את דגלונים צוהלים ומתנועעים ברוח, ראינו את המקרר סגור, ועליו כתוב: לא לפתוח. לא פתחנו. בפינה אחרת היה ארון ובו ספרי תורה. פתחנו. פניו של הבאבא סאלי התבוננו אלינו בבישנות רצינית, משני מדפים,  פעם אחת במאור פנים צבעוני ופעם בשחור לבן. שלושתנו היינו שם, ואיש אחר – לא. ספרי הקודש עמדו מסודרים וגם כמה חוברות תכולות הציצו בנעשה. ספרי הקודש קראו בשקט תהילים, ליד המחאה הגוססת. ניירות קטנים הסתובבו על הרצפה, ליד לכלוך אחר – שכבר התייבש, ואולי התבייש.

אהרון שאל אותי אם כבר חשבתי על זויות צילום. האמת הייתה שלא. רק ראיתי את השלטים, קראתי אותם, והסתובבתי לי בין מעט האוהלים הזרועים קרוב לכביש, לבין האוהלים שבמפלס העליון. מלמעלה התבוננה בי בשקט, דירה שעומדת להימכר, והרשימה אותי במודעה שנראתה היטב, אבל פנתה אל האוכלוסיה שלא יכולה לקנות אותה, ובכלל עזבה. שכן אחד עבר, ושאלתי אותו אם אפשר לדבר איתו, אבל לא היה לו זמן לזה. החלון שלו בכלל פונה לכיוון הנגדי, אמר לי, לעיר ימים הנבנית והולכת, ומן היום הראשון לא היה לו עניין גדול בנעשה בחצר האחורית שלו (רק בהתחלה הייתה המחאה בחלק אחר של הכיכר, ולכן ראה אותה בלידתה).

המכוניות הרבות, הלכו ובאו בכיכר, גומעות את המרחקים שהן רגילות לעשות בכל בוקר, וגם הן לא שמו לב . בינתיים אהרון המשיך לצלם, והן המשיכו בנסיעתן.

ישבתי על אחת הכורסאות האדומות, שנראתה לי נקייה, בשקט. אישה שעשתה את דרכה בריצה, התבוננה בי בסקרנות מסוימת והמשיכה לרוץ. הרמתי טלפון לאחד המספרים הניידים המזמינים שמצאתי שם, וענה לי איש אחד. הוא אמר שהוא כבר לא בעניין הזה, אבל היה בתחילתה של המחאה. שאלתי אותו אם המאהל פעיל, והוא ענה שכן, שלושה אנשים ישנים בו קבוע. הנהנתי, נדמה לי שבבוקר ראיתי אחד מהם יוצא מהאהל.

התבוננתי בטלויזיה הקטנה, שעמדה כבויה, בקומקום החשמלי, וחשבתי שפעם, כשלא היה איפה לשכן אנשים, נבנו אוהלים. אולי צריך לחזור לזה בצורה מסודרת ומתוכננת, ולפתור לפחות את בעיית דרי הרחוב. שיהיה להם קומקום מים, שתהיה פיסת בד מתחת לעננים, שתהיה טלויזיה קטנה, ושלא יצטרכו לשלם ארנונה. יש אוהלים טובים היום, טובים מאלה שהיו במעברות של פעם. כן, אולי הפתרון הזה, של מעברות חדשות לעניים, הוא אחד הפתרונות הזמינים לאלה, שחיים כאן בינינו, בחצר האחורית. ולהם, דווקא להם לתת את הטיפול הכי טוב שאפשר: לשלוח חיילות וחיילים, סטודנטים וסטודנטיות, שילמדו אותם את שחסר להם, ממש כמו פעם, לתת להם לקבל יעוץ טוב, ללוות אותם למוסדות שהם ממילא צריכים להיות בהם (מרפאות, ביטוח לאומי) לבנות יחד איתם תוכנית שיש בה גם עתיד, לעזור להם להתמקם מחדש בחברה, כי גם הם פליטים. והם זקוקים גם לבית וגם לידיים תומכות.

אחר כך, כשאהרון סיים לצלם והלך, חיפשתי פינה בצל, פתחתי את הלפ-טופ וכתבתי  מילים, ועוד מילים. כשחדלתי, שמחתי שעיריית נתניה לא פינתה אותם עדיין. ואולי יש לה רעיון טוב יותר. ואולי האנשים כאן מטופלים, ורק אני לא יודעת.

הלכתי לאחור, כמעט כמו ליד הכותל, ראיתי שהדגלים עדיין שמחים והמחאה גוססת.

לכבות בחוכמה את האש המטורפת, בטובא זנגרייה וגם בכלל

אוקטובר 3, 2011

האש שהייתה על הגבול שהיה (הקו הירוק), נכנסה פנימה. זה היה צפוי. זה רק לקח הרבה זמן ואולי איפשר להתכונן. הטרוף משתולל.

נורא ואיום, שיש כאלה שמציתים מסגדים.  העובדה שיש קיצונים שמוכנים לשרוף מקום של אחרים, מקום קדוש של אחת מהקבוצות המתקיימות כאן- מעציבה אותי מאד, מאד. כל פשעי השנאה האלה – איך מתגברים עליהם? ואיך קורה שדווקא כאן, במקום הזה, שחיים אנשים שסבלו מפשעים מהסוג הזה, הם או הוריהם שבתי הכנסת שלהם הועלו באש  – נעשה הדבר – בלתי נתפס. מה הוליד את פרות הבאושים האלה? המלחמה המתמדת? הכיבוש? החינוך?

אמונתו של אדם – כבודו. צריך להילחם על זכותם של התושבים לחופש פולחן.

יש לחזק את אלה השומרים על קיום הזכות האלמנטרית הזו.

הייתי רוצה לראות רבנים יוצאים ומוחים. הייתי רוצה לראות משלחות באות אל המקום הזה, שקיצוניים העלו באש. האם זה אפשרי?

האש הזו, על רקע מדורות אחרות בארץ, מעוררת חשש גדול מאד שבארץ, הגיע הפוטנציאל הנפיץ לשיא שלא ידענו כמותו. הגחלים שלחשו בלאט, קיבלו רוח תומכת, האש וההצתה כבר גלויים. הגיצים עפים לכל כיוון.

צריך מערכת כיבוי אש טובה, וגם פעולה מונעת.

ובתוך כל הבלגן – מי יספק אותה?

לא בכח, לא נגד המתמחים

אוקטובר 2, 2011

המתמחים מחזיקים את בתי החולים, זה ברור.

מהניסיון שלי:

א. הם אלה שקולטים את החולים הראשונים שמגיעים למיון.

ב. הם אלה שעומדים בשער ומחליטים מי יכנס ויקבל מיטה במחלקה, ומי יחזור הביתה.

ג. הם אלה שנותנים את האבחנה הראשונית, ובעקבותיה – מחליטים על הבדיקות הראשונות במקרה שנדרש אשפוז.

ד. הם אלה שמקשיבים, בלי גבהות רוח, ושומעים את שמתארים החולים, ומתחקרים, ונוגעים ומאתרים.

ה. הם אלה שקוראים לעמית/ה בכירים במקרה של היסוס.

ו. הם אלה שמשקיטים, מרגיעים, מסבירים.

ז. איכפת להם, וגם כשהם עייפים – הם עושים את כל מה שאפשר.

 

ואסור ללכת נגדם, בכח. בשום פנים ואופן לא בכח.

הם אלה שסופגים את הצעקות ומתנסים באלימות של מטופלים עצבניים ולא מרוצים. הם אלה שמנסים באמצעים שעומדים לרשותם, והם לא מפוארים, לתת את מה שניתן.

 

לא מגיעה להם התייחסות כוחנית של מקבלי ההחלטות. אפשר להקשיב להם. הגיע הזמן. ואפשר להיות יצירתיים.

הרבה מח נדרש כאן.