היום צעדתי יחד עם חברים, ללוות איש יקר למנוחת עולמים.
בית קברות קטן, ליד כביש מהיר, ומטוסים עברו מידי פעם למעלה. מרחוק קדח מכשיר גדול בתוך האדמה והפריע לדוברים.
בן אחד עמד עם חולצה חתוכה, השני לא רצה. שניהם עמדו ללא כיפה, ודיברו את דברי הפרידה מאביהם, איש אהוב ומיוחד, שרצה וראה ערך בקבורה יהודית כמעט רגילה.
בכי אם היה, היה שקט מאד, ללא קול. אף אחד לא היה על סף עילפון. הנכדים עמדו דוממים, נבוכים משהו, ואחד אמר שהוא עצוב. חיבקתי אותו. הוא גם הנכד שלי. פוגש לראשונה את התופעה הזו של איש הולך לעולמו, דרך הסבא שלו, מצד אביו.
הסבתא קנתה חלקה לידו.
אישי היקר, הצביע על קבר מכוסה באבן בזלת, הבנתי: זה מה שהוא רוצה, כשיבוא יומו.
גם לפני כשלושה שבועות הייתי בלויה של חבר קרוב. בית קברות גדול. המון רב יותר ליווה איש צעיר יותר. בלוויה נגנה הבת, בית אחד מהשיר שאהב, בכלי שאהב.
כי כל לוויה משקפת משהו אחר, מישהו אחר. נדמה לי שהייתה אז גם קשת בענן, ומנהל האירוע אמר שמותר לנגן, שגם בבית המקדש היו מנגנים.
אנשי חברה קדישא עבדו בשקט, עשו את עבודתם צפו במתרחש.
הגעתי לגיל, שבו חברים וקרובים, מתחילים לסמן את הכיוון.
היה לי עצוב.
חשבתי על סדרי העדיפות שלי.
חשבתי שאני פחדנית.
וחשבתי שבבוא היום – לא תהיה ברירה.
הדרך מסומנת.
החיים בארגונים 