אז יש פער בין אלה ששרים את התקווה ואלה שרק עומדים. ויש כאלה שלא שרים ולא עומדים. חלקם אפילו יהודים.
הלחיצה הזו על הדוושה שמגדילה את הפערים ומחרחרת ריב ומדון, היא לא רק נחלתם של סהרורי הימין, היא תהליך ארוך בתוך החברה הישראלית, שבה הסמל עולה על חשיבות האדם.
ובמקום שלא היה איש – היה יעלון איש, ואמר את דברו. והוא יודע מה הוא אומר, הוא שהיה מפקדם של יהודים וערבים. מצדיעה לך.
ואימא שלי, בקריית חיים, הייתה אומרת לו חייתה, שצריך קצת מענטשלעכקייט.
מרותקת לבית בגלל הצטננות, והטלויזיה מגישה לי את תמונת היום: הנשיאה בייניש עוזבת את בית המשפט העליון, הנשיא פרס מברך.
אני מתבוננת בשניהם. מה שתופס לי את העין ואת הלב, הם שני פרטים שאולי ניתן לומר שהם שוליים: הדמעות של בייניש והרעד של פרס.
ביניש מזילה דמעות כשהיא מדברת על המשפחה שלה: פעם אחת על זו שנספתה בשואה, ופעם אחרת כשהיא מדברת על אימה ועוד פעם אחת אחרונה כשהיא מדברת על הקשיים שחוו בני המשפחה שלה בשל עבודתה.
המשפחה היא המקור לדמעות. לא העבודה.
ופרס, איש לא ממש צעיר, רועדות לו הידיים המוסתרות, והן מרעידות את הנייר שאותו רואים. והכתוב, באותיות גדולות על כל דף, מועבר מיד ליד, והרעד ממשיך ומלווה אותו וכן כל אחת מהשורות שעליו.
מה אני רוצה להגיד בזה?
רק שאלה הנקודות שנגעו לי במיוחד: מה שהחושים העבירו לי, ובמיוחד מה שראיתי, פחות מזה מה ששמעתי.
אני יוצאת מהפגישה עם לקוח שרוצה לפסל את עצמו עוד ועוד, להפוך להכי מוצלח שהוא יכול, למישהו שהוא גאה בו. וזה קשה עד בלתי אפשרי.
ואז אני פוגשת את הירוק הזה שמטריף את דעתי, נדמה שאני שוב באירופה. יותר ירוק מזה – לא יהיה כאן.
שני מטוסי ריסוס צהובים, מתקרבים, מתכוונים היטב אלי. להאט. למהר? האם הם באמת יורדים אלי?
הם טסים עכשיו נמוך, והתולעים שהתכוונו לצאת עם האביב מהביצים שנקלעו בין העלים הירוקים, מתקפלים יותר ויותר בהתגוננות עזה. רסיסי החומרים יורדים בשובל ארוך ושקוף של נסיכה, ונוגעים בצמחים, וכמו בועת סבון – נעלמים, והמטוס עולה מעלה.
בתחנת האוטובוס הסמוכה עומדים אנשים. אפילו מכונית להם להגן על עצמם, או להשתבלל אין להם. לא רחוק נמצאים בתי הספר, כולם. בשביל שמיועד לצועדים, התנועה כרגיל.
איך חיים אנשים ירוקים עם הריסוסים האלה?
בינתיים התרחקתי מאד. לפחות כך אני חושבת והמתח יורד. אני מעמידה את המכונית, יוצאת ממנה ומסתגרת בבית הצבוע כחול, למזל ולברכה.
ורק שלא יגיעו אלי הרסיסים.
פגשתי אותו פעם אחת בלבד ויצאתי באמצע ההרצאה שלו. עמד ודיבר, גבוה וכסוף, ובמילותיו השתרבבו גסויות על יחסי גבר אישה. משהו מצ'ואיסטי, צבאי, שוביניסטי. הוא אמנם דיבר על כסף, אבל לא יכול היה שלא לשרבב את הדעות שלו על יחסי גברים-נשים. נגעלתי ממנו. נגעלתי מההתנהגות המאנית שלו.
אחר כך שמעתי את גלי ההדף של אישיותו הכריזמתית, כאשר אחד מלקוחותי לשעבר, סיפר לי כמה האיש מקסים, וכמה הוא חכם, וכמה חשובות ההערות שהוא שולח לחברי המועדון שיצר. ואפילו התחיל להעביר לבן זוגי המלצות לקנייה ולמכירה של מניות וניירות ערך ושאר טובין.
והנה, שמעתי שנמצא מת, במשרדו.
וחשבתי על האיש, זה שהעמיד את עצמו על הבמה, ופיזז לו, משכנע, ומושך אחריו אנשים, להשקיע ולהפסיד, ושוב להשקיע ושוב להפסיד ולרכב על הגלים של המלמעלה והלמטה של הריגושים ששוק ההון מעניק בשפע למכורים אליו.
הנה, האיש הזה, עומד לו לבד, במשרדיו, בלילה, חושב מחשבות אחרונות על מה שכן עשה, על מה שהוריש ואז עושה את מה שעושה ועוזב את העולם, שלא היה בנוי לטעמו עד הסוף ולא איפשר לו לעשות את המניפולציות הכספיות שרצה, ואת הרווחים שרצה, כי מישהו או מישהם אחרים שולטים בשוק הלא נשלט הזה, ומה לעשות – שהם ממש בנקודה העכשוית – חכמים ממנו.
והמעשה האחרון שלו, בין אם ביריה גברית ומיידית ברקה או במצח, ובין אם בדרך רכה ונשית יותר כמו בליעת כדורים – שלח אותו אל השקט הנצחי.
ומה שנשאר לעשות, הוא ללוות אותו למנוחה האחרונה, אחרי שהתיש את כוחו בשדה פראי שחורשיו עונבים עניבות, ואני כיוון שאין לי איתו ולא כלום, אלא זיכרון רחוק ממה שהיה המפגש הקצר בינינו – כותבת שורות אחרונות.
אולי הוא כבר לא יעשה דוקטורט, אולי יצא ללימודים בחו"ל, ואולי לא יצטרך בכלל לצאת, וימשיך את התואר בלמידה מרחוק. יש אוניברסיטאות בעולם, שבהחלט לוקחות בחשבון פעילות אחרת מזו של סטודנטים, ומעניקה עליהם תאר אקדמאי.
ואולי יוותר על הלימודים לתואר ויהפוך ללומד עצמאי.
אם כל ההבנה שיש לי לסדר, לצורך בשיטה, אני חושבת שיש מקרים שבהם צריך להשאיר לאוניברסיטה מספיק חופש אקדמי לקבל החלטה כעין זו.
ושלא יחשב בעיניכם שאני תומכת ביאיר לפיד, ממש לא. אין סיכוי שאצביע עבורו. אבל האמת חייבת להיאמר: האוניברסיטה צריכה לדעתי להיות מסוגלת לקבל החלטות כעין אלה שקיבלה ולהיות מסוגלת לאפשר למי שעשה, להמשיך ללימודי תואר שני – ללא תואר ראשון.
אתמול בבנק ביקשתי, למכור אג"ח של שטראוס. למה לי? אני לא אוהבת את מה שקורה עם שטראוס (ולא רק איתם). פעם הייתה המשפחה לאגדה, אבל כמו הרבה אגדות, היא העלתה עובש, לא עובש של גבינות, סתם עובש. פעם הייתה זאת הילדה, שעבדה קשה, שמכרה את הרפת כדי לעשות גבינות, והקימה מפעל נחמד. והמפעל גדל וגדל. והיה גם מיכאל. והייתה גם רעיה. והמפעל גדל. והייתה גאווה צודקת או שלא צודקת. מאז, וישמן ישורון והמחירים לא הפסיקו לעלות, ואחרי הוזלה קטנה, הסתבר שהמחירים עדיין גבוהים מאד.
דווקא חשבתי שהיה נכון לקחת פסק זמן ולחשוב על מה יהיה מחר, ואיך שטראוס חוזרת להיות גאוות המשפחה, אבל בשביל זה צריך אומץ, והרבה פחות חמדנות, וצריך לוותר על סיפוח שטחים לא שלך לחצר המשפחה, וגם להתבונן באוכלי השוקולד והגבינה, הילדים בעיקר, ולשאול – למי אנחנו מייצרים, ומה חשוב ממה. בקיצור משהו במוסר צריך להיכנס, משהו מהחמדנות צריך לעזוב.
ואז, תשב אולי הילדה מלמעלה, ותגיד אולי: יא, זו… ותחייך.
יוצאת מהפגישה, יורדת במעלית, וצועדת אל החניה. קר היום ואני לבושה במעיל שקניתי בדנמרק לפני יותר מעשרים שנה. אחת לחמש שנים אני מוציאה אותו מהמקום השמור שלו, מנערת מאבק ולובשת אותו. אנריקו חברי הדני, בוודאי לא היה מאמין שאני עוד שומרת אותו.
אני צועדת לעבר הרכב שלי, אבל רגע לפני, אני שמה לב לדגלים שעומדים בכניסה. לא ראיתי אותם קודם? יש כאן חגיגה? אין לי תשובה ואני נזכרת בהורי, כך כשאני צועדת לאיטי. שניהם היו שמחים לראות אותי היום, אישה שכבר נראים בה אותות הזקנה, צועדת בין הדגלים אל המכונית ובידה האחת מחשב נישא, ובידה השנייה תיק ומטריה. זה מה שהם רצו. שאלמד, שיהיה לי טוב, שתהיה מדינה, שיהיה דגל, שאחיה בבטחה. "אם רק תלמדי, יהיה לך טוב", אמר אבא. וטוב לי, אני מודה.
מהאוניברסיטה הגשומה והקרה, אני יורדת ומשוחחת עם ר' שזה עתה התאלמנה. היא לא תוכל לקבל ביקור שלי היום. אני מבינה שיהיה לי יותר זמן לכתוב, וממשיכה בדרכי. מ' חבר טוב משכבר הימים צף ועולה בדעתי, גם אותו רציתי לבקר. אני חושבת שאבדוק אם הוא פנוי, ואחר כך אסע לי לכיוון עתלית דרך הנוף הנפלא שיורד מבית אורן כמעט עד לים. אבל אין פניה שמאלה, ואני ממשיכה בכיוון אחר. ליערות הכרמל אגיע בהזדמנות אחרת. מ', מרים את המכשיר מהצד השני. הוא נשמע דומה ושונה. המח שלו עבר טלטלה גדולה בידם של מנתחים. הגידול הזה, הפך אותו מאיש קורא וכותב, בעל ספריה אדירה, למי שאינו מזהה צורת אות, אבל מדבר, נושם וחי ביננו. הוא ישמח לראות אותי.
אני מצלצלת בדלת ביתו, נכנסת. האיש איבד ממשקלו, שיערו נראה תלוש משהו, אבל ארשת פניו ידידותית כתמיד. אנושיותו ורוחב ליבו בולטים לעין, גם עכשיו. הוא מזמין אותי להיכנס. ריח של קליפת תפוזים עומד בחדר, ולא, אני לא רוצה תה או קפה. ידיו רועדות קצת, אני אומרת לעצמי בשקט, ורק משהתיישבתי אני מגלה את כל מה שנחרב בגופו. אם בעתיד ירצה לקרוא או לכתוב, יצטרך ללמוד הכל מחדש. אנחנו מדברים על הא ודא. הוא מחפש מילים, שוגה מידי פעם, הן נעלמות לו. לא, הוא לא כועס על אלה שלא מבקרים. חלק מהאנשים מגיבים בניתוק. הוא מבין. כן, התרחשות כזו מאיימת מאד עליהם, אני מוסיפה ומביאה את הדוגמאות שלי. הוא עסוק בקיום היום-יום. היום סידר את הקומה התחתונה. הוא עושה דברים קטנים. מתעייף מהר.
הוא שרדן, החבר הזה שלי, ואני מעריצה אותו. לומדת ממנו משהו נוסף על הסבל ועל קדושת החיים. לומדת על אהבתו לאשה שליוותה אותו בטוב וברע עד היום, וממשיכה בזה. היא גיבורה, הוא אומר לי.
בפתח הדלת הוא אומר לי שאני אחת מהאורחות החשובות ביותר שנכנסו לביתו, ואני אומרת שהוא אחד האנשים החשובים שנכנסו לחיי.
אני יורדת לאט במדרגות, ולא מתבוננת לאחור. משתדלת שלא לתת לדמעות לעלות. כשאני כבר למטה, אני בכל זאת שולחת מבט למעלה, מתבוננת לאחור, ומצליחה לראות את כנף בגדו, רציתי לנופף לו לשלום, ולא הספקתי, התעכבתי מידי, הוא כבר לא ראה אותי.
חנוקה אני נכנסת למכונית, מתניעה וזוכרת את ידו של אבא מונפת אלי לשלום, אז, בימים ההם שידעתי שזה כבר לא ימשך הרבה זמן .
רוצה לקוות שמ' יתגבר. לא, לא פשוט לחבר שלי, איש יקר ואוהב אנשים. איש רוח, משורר. כותב. עובד. שסילק מחייו מאות ספרים חדשים שקנה בלהיטות, ושעמדו כאבן שאין לה הופכין.
לאשתו, שהתעצבה אמר שהיא עוד תודה לו על שהעיף אותם, שקנה אותם בטרוף. צריך להסתפק בדברים הפשוטים. כך אמר.
אם יש מיצוי של מהות השיטה הקפיטליסטית, הרי הוא מודגם בסרט: התמוטטות.
תחילתו של הסרט, מלמדת על אי הודאות הגדולה שבה חיים האנשים בחברת ההשקעות בסיטי של ניו יורק: מפטרים אנשים באופן מביך מאד, בתהליך מסודר ומיידי, שאין בו שמץ של אמפטיה, חמלה, חשיבה וניסיון לסגור עניינים.
ואכן, נקמתו של הצדק מגיעה: החברה מונעת מעצמה מידע חשוב ביותר שמחזיק אחד מהעובדים ומכאן מתגלגלת הפרשה הלאה, והמפטרת מפוטרת גם היא, אבל זה כמובן לא העיקר.
הסרט הזה, שצפיתי בו – ישמש אותי כדי להסביר עניינים לא סגורים. בזה אין לי ספק.
הסמסטר הקרוב יתחיל בדרישה שלי מהאנשים לראות את הסרט הזה…
מבחינתי – מזל שנוצר. סוג של סרט מחאה.
החיים בארגונים 