שטראוס, למה מכרתי? כתיבה אוטומטית

אתמול בבנק ביקשתי, למכור אג"ח של שטראוס. למה לי? אני לא אוהבת את מה שקורה עם שטראוס (ולא רק איתם). פעם הייתה המשפחה לאגדה, אבל כמו הרבה אגדות, היא העלתה עובש, לא עובש של גבינות, סתם עובש. פעם הייתה זאת הילדה, שעבדה קשה, שמכרה את הרפת כדי לעשות גבינות, והקימה מפעל נחמד. והמפעל גדל וגדל. והיה גם מיכאל. והייתה גם רעיה. והמפעל גדל. והייתה גאווה צודקת או שלא צודקת. מאז, וישמן ישורון והמחירים לא הפסיקו לעלות, ואחרי הוזלה קטנה, הסתבר שהמחירים עדיין גבוהים מאד.

דווקא חשבתי שהיה נכון לקחת פסק זמן ולחשוב על מה יהיה מחר, ואיך שטראוס חוזרת להיות גאוות המשפחה, אבל בשביל זה צריך אומץ, והרבה פחות חמדנות, וצריך לוותר על סיפוח שטחים לא שלך לחצר המשפחה, וגם להתבונן באוכלי השוקולד והגבינה, הילדים בעיקר, ולשאול – למי אנחנו מייצרים, ומה חשוב ממה. בקיצור משהו במוסר צריך להיכנס, משהו מהחמדנות צריך לעזוב.

ואז, תשב אולי הילדה מלמעלה, ותגיד אולי: יא, זו… ותחייך.