בגליל, מתחת למטוסי ריסוס

אני יוצאת מהפגישה עם לקוח שרוצה לפסל את עצמו עוד ועוד, להפוך להכי מוצלח שהוא יכול, למישהו שהוא גאה בו. וזה קשה עד בלתי אפשרי.

ואז אני פוגשת את הירוק הזה שמטריף את דעתי, נדמה שאני שוב באירופה. יותר ירוק מזה – לא יהיה כאן.

שני מטוסי ריסוס צהובים, מתקרבים, מתכוונים היטב אלי. להאט. למהר? האם הם באמת יורדים אלי?

הם טסים עכשיו נמוך, והתולעים שהתכוונו לצאת עם האביב מהביצים שנקלעו בין העלים הירוקים, מתקפלים יותר ויותר בהתגוננות עזה. רסיסי החומרים יורדים בשובל ארוך ושקוף של נסיכה, ונוגעים בצמחים, וכמו בועת סבון – נעלמים, והמטוס עולה מעלה.

בתחנת האוטובוס הסמוכה עומדים אנשים. אפילו מכונית להם להגן על עצמם, או להשתבלל אין להם. לא רחוק נמצאים בתי הספר, כולם. בשביל שמיועד לצועדים, התנועה כרגיל.

איך חיים אנשים ירוקים עם הריסוסים האלה?

בינתיים התרחקתי מאד. לפחות כך אני חושבת והמתח יורד. אני מעמידה את המכונית, יוצאת ממנה ומסתגרת בבית הצבוע כחול, למזל ולברכה.

ורק שלא יגיעו אלי הרסיסים.

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: