הרעד של הנשיא פרס, הדמעות של הנשיאה בייניש

מרותקת לבית בגלל הצטננות, והטלויזיה מגישה לי את תמונת היום: הנשיאה בייניש עוזבת את בית המשפט העליון, הנשיא פרס מברך.

אני מתבוננת בשניהם. מה שתופס לי את העין ואת הלב, הם שני פרטים שאולי ניתן לומר שהם שוליים: הדמעות של בייניש והרעד של פרס.

ביניש  מזילה דמעות כשהיא מדברת על המשפחה שלה: פעם אחת על זו שנספתה בשואה, ופעם אחרת כשהיא מדברת על אימה ועוד פעם אחת אחרונה כשהיא מדברת על הקשיים שחוו בני המשפחה שלה בשל עבודתה.

המשפחה היא המקור לדמעות. לא העבודה.

ופרס, איש לא ממש צעיר, רועדות לו הידיים המוסתרות, והן מרעידות את הנייר שאותו רואים. והכתוב, באותיות גדולות על כל דף, מועבר מיד ליד, והרעד ממשיך ומלווה אותו וכן כל אחת מהשורות שעליו.

מה אני רוצה להגיד בזה?

רק שאלה הנקודות שנגעו לי במיוחד: מה שהחושים העבירו לי, ובמיוחד מה שראיתי, פחות מזה מה ששמעתי.