פרצופו של העוני

האנשים צנועים, לא מקטרים על המצב הקשה.

אבל זהו פרצופו של העוני, ומחירו: משפחה מרחובות. זו שהצטופפה בחדר אחד. הורים. ילדים.

 

בבית נאה, בבית נח – זה לא היה קורה.

אבל זה קרה, ואין מקטרים.

 

 

הפגנה אחרת, צרפתית

אתמול ראינו במסגרת פסטיבל לסרטים צרפתיים, את הסרט "מחוברים לחיים". מצחיק. עצוב. חמוד. נהנינו.

כשיצאנו, מצאנו ברחבת הסינמטק, חבורה גדולה של אנשים. אני רגילה להפגנות, פעם גם השתתפתי, אבל עכשיו ממש לא הבנתי. לא היו נואמים. אנשים עמדו ודיברו. שני שלטים נישאו, כתובים בצורה חובבנית ולא מבליטה. שאלתי את העומדים – מה ההפגנה והבנתי שהם מזדהים עם יהודי צרפת, והקורבנות. בעוד אני חושבת על התופעה, נשמעה עולה אט אט מהקהל שירת התקווה. גם היא הייתה שקטה. הפגנה שאין כדוגמתה.  התרגשתי.

היום ראינו את "אנשים חופשיים", במסגרת אותו פסטיבל. והנושא היה מלחמת העולם השנייה ויחסים בין מוסלמים ויהודים. במקרה הזה – מוסלמים עזרו בהצלת יהודים.

כוחו של ההיפכא מסתברא

רוני אדרי ומיכל טמיר, עשו את זה.

מצדיעה לכם.

גישת הפרדוקס. אחרי כל כך הרבה איומים, מה עוד נותר? רק לשלוח אהבה. ולגלות שיש גם בצד השני. כוחה של התנועה שמתחת לממשלות.

האביב הזה הוא אביבם של אלה שמתחת. אלה שזורמים בתנועות קטנות. ואולי משנים משהו קטן בעולם. אולי קטנטן. וגם זה משהו. 

עוזי וקלצ'ניקוב

כן, יש לו עוזי ישראלי ויש לו קלצ'ניקוב רוסי, ויש לו אידיולוגיה של אל קאידה ששורפת לו את הראש, ואין לו קשר טוב עם אימא שלו, שהגיעה מאלג'יריה, ומי יודע מה עוד יש לו ומה אין לו. אלה הם פני הרוצח. יש לו גם משפחה ואחים, והוא עצמו היה פעם ילד קטן ועכשיו הוא טרוריסט שהשתלם באפגניסטן, פושע קטן שכבר נתפס במערכת המשפט. ובקרוב נדע הרבה יותר על דמותו ועל הופעתו, כמו גם על המקומות שבהם היה.

אבל שום דבר, שום דבר – לא יעזור להחזיר את הגלגל לאחור, לא ימחק את הרצח, לא ימחק את מה שעלה בעקבותיו. והצדק אם יבוא יהיה חיור כמת, וכל המילים המיותרות והלא מיותרות, ירחשו בחלל כמו להקה של זבובים.

והעולם כמנהגו נוהג והרוע מונה ניצחון נוסף לזכותו.

והדבש נחבא לעין היום.

דלת פתוחה

הדלת הייתה פתוחה ומזמינה. הצצתי. גבר עמד בגבו אלי ועל גופו תחתונים בצבע לבן. נסוגתי מידית. לא נגעתי בדלת, התרחקתי, אבל הדלת הייתה פתוחה ויכולתי לשמוע כל מילה.

מצבו של האיש לא היה מזהיר. הוא בן למעלה משמונים, אשתו מאושפזת בבית אחרי ניתוח, ולא, הוא לא יכול בינתיים לגשת למיון, כיוון שאיננו יכול להשאיר אותה לבד וגם בגלל שהוא שונא חדרי מיון והפעם האחרונה ישב שם כמה שעות והרגיש מושפל.

בסופו של מו"מ ארוך, הוא כנראה יגיע למיון, אבל אולי לא היום.

איכשהו חשבתי על השלב הזה בחיים.

מרגישה שיש השקעה בחיפוי ובטיוח, קוראים לו גיל הזהב, ולפעמים גיל החוכמה, ולפעמים מדברים על גבורות. צריך רק להקשיב לפרסומות המזמינות אנשים להגיע למוסדות של דיור מוגן, כדי להבין את הטשטוש הזה.

לעיתים מפרסמים מחקרים שמספרים שבגיל הזה, האנשים הכי מאושרים. אני מאמינה, זה בהחלט יכול להיות, וזה גם פרדוקס בשבילי.

 

עולם מטורף

עולם מטורף, ברור, זה כבר ידוע מזמן. וכך, אני יושבת לי בסינמטק של תל אביב, רואה את הסרט על ויסלבה שימבורסקה, נהנית מכל רגע, משחזרת מחדש מילים פולניות נשכחות, חושבת מה אני יכולה להפיק מזה לשיעורים שאני מעבירה, ואחר כך יוצאת לאויר הקר, ולרדיו שבמכונית לשמוע על הטבח ההולך ונמשך בסוריה.

עולם מטורף רק שאני במעיל חם מאד, במטריה, עם בן זוג לצידי, וחושבת על כל אלה שמעבר לגבול, שאין להם שום דבר מזה, שום חום, שום כבוד, שום חיים.

והאירוע המרגש הזה בסינמטק מפנה את רגעי האושר החוצה, מביא אלי את היאוש, שמה שהיה הוא שיהיה, ממש כמו שאמר קוהלת. ויהיו כאלה שאין להם כלום, והם פרוצים לכל מטורף, ויהיו המוגנים.

ורק משב קטן של תחושת מזל, עבר לי בלב.