עולם מטורף, ברור, זה כבר ידוע מזמן. וכך, אני יושבת לי בסינמטק של תל אביב, רואה את הסרט על ויסלבה שימבורסקה, נהנית מכל רגע, משחזרת מחדש מילים פולניות נשכחות, חושבת מה אני יכולה להפיק מזה לשיעורים שאני מעבירה, ואחר כך יוצאת לאויר הקר, ולרדיו שבמכונית לשמוע על הטבח ההולך ונמשך בסוריה.
עולם מטורף רק שאני במעיל חם מאד, במטריה, עם בן זוג לצידי, וחושבת על כל אלה שמעבר לגבול, שאין להם שום דבר מזה, שום חום, שום כבוד, שום חיים.
והאירוע המרגש הזה בסינמטק מפנה את רגעי האושר החוצה, מביא אלי את היאוש, שמה שהיה הוא שיהיה, ממש כמו שאמר קוהלת. ויהיו כאלה שאין להם כלום, והם פרוצים לכל מטורף, ויהיו המוגנים.
ורק משב קטן של תחושת מזל, עבר לי בלב.
החיים בארגונים 
מרץ 4, 2012 ב- 1:08 pm |
היי אתי
גם אני מוצאת את עצמי לאחרונה נעצבת ומזדעזעת בימים האחרונים מהמצב בסוריה. אין להם כלום והם פרוצים לכל מטורף. אולי גם למטורף הפנימי ולא רק החיצוני. זה שמעדיף לא לברוח בזמן שצריך, לא לצעוק לאנשים הנכונים, לא לנסות לשנות. שנים על גבי שנים. מובן שכשחייך מוטלים על כף המאזניים זה קשה פי מיליארד יותר לעשות את כל אלו. אבל אולי בכל זאת ניתן להקביל את מה שקורה שם למה שקורה גם בארגונים. איך אנחנו כעובדים רואים את הדיקטטוריות, את צבא הדיקטטור לפעמים נע כלפינו ועושה בנו שמות בדמותם של עובדים אחרים, את הרצון להועיל, את הרצון להביע דעה שנחשבת מהפכנית ועימה החשש מההשלכות, כי נדמה שבכולנו עובדים, מנהלים , ישות ארגונית, מכל הדתות והקבוצות המגוונות – יודעים ומושפעים מהטירוף, ומי מוגן ממנו יותר ומי פחות.
מרץ 4, 2012 ב- 5:33 pm |
אכן, גם על ארגונים מטורפים ומנהליהם כבר נכתב ודובר. האחרון שבהם באופן מפתיע או שלא היה ג'ובס…
הנורא במדינה בניגוד לארגון שיש לה נשק וצבא וסמכות והיא עושה בכל אלה שימוש נוראי וחסר רחמים, כמו במקרה דלהלן.
ושבתקווה שיהיה עולם יפה יותר.