בין חברים, עמוס עוז

כבר מזמן לא הייתה לי חוויה טובה כל כך בקריאת ספר. רק סיימתי אותו וכבר הצטערתי. חזרתי הביתה, החזקתי בו, והחלטתי להתחיל לקרוא אותו מן ההתחלה.

כזה הוא ספרו של עמוס עוז, בין חברים. הספר חף מכל גאווה, מכל שויצריות. הסיפורים הקצרים עומדים כל אחד בפני עצמו, ויחד עם זאת חוטים עדינים מקשרים בין האחד לשני. החוטים האלה נתמכים בדמויות המוזכרות, בדילמות המוכרות וגם בסביבה ההולכת ומשתנה באיטיות רבה, ולעיתים רק רומזת על שינויים קטנים עתידיים.

הסיפור האחרון בספר, אספרנטו, מילא אותי בגעגועים עזים במיוחד: התגעגעתי לתמימות, התגעגעתי לימים אידיולוגיים יותר וציניים פחות, התגעגעתי לחוויה הקיבוצית המצומצמת שהייתה לי בחופשות הקיץ, במחנות עבודה או בפעילויות גדנ"ע וטרם צבא. בעיקר התגעגעתי אל מרטין, שלא הכרתי מעולם, אבל דמותו הייתה חיה מאד עד למות שלא ויתר עליו, איש בודד מאד בארץ, יחיד בעולם מתוך משפחה שהייתה. והתגעגעתי לאסנת בעלת יופי פנימי שקט ואיטי, שהחזיקה בידו ולא מצאה מילה.

אף אחת מהדמויות לא ענתה להגדרה של "גיבור" או גיבורה, וכולם יחד בנו את יקהת ואת המדינה.

אין לי ספק, שבמועדון הספרותי שלנו, כולם יאהבו אותו.

ואני, כבר הערב אחזור לקרוא אותו בפעם השנייה.

ובינתיים אניח לספר העיון החדש של דן אבנון, מרטין בובר, הדיאלוג הנסתר. 

 

השואה – מבט חדש

בימים אלה קרו לי כמה דברים:

1. הנעלמים: קראתי את הספר של קים אקלין, ושווה כמובן לדבר עליו, כרגע אני מביאה רק זוית אחת: הוא מתאר את רצח העם בקמבודיה, שהתקיים בשנים 1975-1979, בראשותו של פול פוט. רצח עם שבעקבותיו נעלמו בין שליש לרבע מתושבי קמבודיה, סך הכל כשני מיליון איש.

2. חזרתי מנסיעה לארמניה. ביום הלפני אחרון, ב-14 לאפריל, ביקרנו במוזיאון שלהם. חלק מהתמונות שראיתי, לו היו נתלות ביד ושם, הייתי מזהה כתמונות שצולמו באתרי ההשמדה של הנאצים. הייתי מזועזעת מזה ולא פחות מזה מהעובדה שעד היום, מסיבות פוליטיות אנחנו לא מכירים ברצח העם שלהם, שגבה 1.5 מיליון איש, והתרחש בין השנים 1915-1918. ארמנים שפגשתי אמרו לי שיש בינינו הרבה משותף. לצערי סיפור הרצח הנתעב – הוא אחד מהם. בעוד חמישה ימים, ב-24.4.12, יהיה יום הזכרון שלהם לשואה הארמנית.

3. יום השואה שלנו, החל היום. והנחמה היא שנכדי, גיא סולניק, חזר מאירופה, יום לפני ערב יום השואה עם גביעי נצחון שלו. התמונה שלו, עומד כשדגל ישראל על כתפיו, תלוי כטלית, היתה התמונה שהכי רציתי שהורי יראו. אבל הם לא זכו. רק אני יודעת כמי שהייתה איתם, אז, ועדיין נמצאת כאן היום.

התמונה הזו שינתה בראש שלי את ההתייחסות שלי להורי. פתאום ראיתי אותם בצורה ברורה כמנצחים, ראיתי אותם פחות כקורבנות. ראיתי את שני השורדים האהובים האלה כאנשים שאף אחד לא נתן להם מדליה, וגם בארץ הם לא נתפסו כשווים מדליה, אבל הם היו שווים הרבה מדליות.

והנין שלהם, הראה את זה בברור.

ועם כל זה הפחד מחזרה של השואה קיים, חי ובועט יותר מתמיד: אני לוקחת רק את המקרים שדיברתי בהם כאן:

1915- הארמנים

1939 – היהודים

1975 – הקמבודים

ולא דיברנו על רציחות באפריקה, ולא דיברנו על רציחות נוספות בסלובקיה…

שדה התעופה והמשטרה

ביום 15.4.12, חזרנו מחו"ל. שוטרים רבים היו בכל מקום בשדה. היה לנו זמן עד לעליה על הרכבת ורצינו לשתות קפה באולם. הבחנתי בתיק ללא בעלים, לידי.

מה הייתם עושים?

נדמה לי שזה מה שגם אני עשיתי: אחרי ששאלתי למי שייך התיק, ומשלא נמצאה תשובה, פניתי אל שוטרת במדים. היא לא נענתה ולא פנתה לבדוק, הצביעה על מישהו בבגדים אזרחיים ואמרה: הם אחראיים. פניתי אליהם. הם לא הגיבו. המשכתי לחפש את בעליו של התיק או מישהו שיכול להושיע.

חוץ מלצעוק "פצצה" עשיתי הכל.

בסוף התייאשתי.

ומה היה קורה אם באמת הייתה שם פצצה?

 

 

גינתר גראס נאצי סמוי? סנילי?

שנים הוא מנסה לחיות עם העובדה שבנעוריו שרת בתנועה הנאצית. עכשיו קופץ לו הנאצי הקטן החוצה. פסיכולוגים אומרים שמנגנוני ההגנה מתרופפים עם הגיל. כנראה שזה מה שקורה לו. אחרת אי אפשר להבין מה פתאום יצא להגנת האיראנים.  כשהשכנים הם דנים, ואוסטרים, והמזרח התיכון שיושב על חביות חומר נפץ ונפט – רחוק – אין בעיה להפוך יוצרות. מצא לו על מי להגן… אני מכריזה על חרם אישי. לא קוראת את הדברים שכתב או יכתוב. וזה החרם הראשון שאני עושה על סופר.

נמאס מהנאצים הישנים והחדשים.