שנים הוא מנסה לחיות עם העובדה שבנעוריו שרת בתנועה הנאצית. עכשיו קופץ לו הנאצי הקטן החוצה. פסיכולוגים אומרים שמנגנוני ההגנה מתרופפים עם הגיל. כנראה שזה מה שקורה לו. אחרת אי אפשר להבין מה פתאום יצא להגנת האיראנים. כשהשכנים הם דנים, ואוסטרים, והמזרח התיכון שיושב על חביות חומר נפץ ונפט – רחוק – אין בעיה להפוך יוצרות. מצא לו על מי להגן… אני מכריזה על חרם אישי. לא קוראת את הדברים שכתב או יכתוב. וזה החרם הראשון שאני עושה על סופר.
נמאס מהנאצים הישנים והחדשים.
החיים בארגונים 
אפריל 7, 2012 ב- 4:34 pm |
אינני בטוח שהוא נאצי סמוי או גלוי. אני מאמין שהוא – כמו מיליונים רבים – איננו יודע מה קורה ומי נגד מי. לנו יצא בעולם שם נורא ואיום והוא קפץ על העגלה האנטישמית. אני מסכים שנמאס מן הנאצים הישנים והחדשים ואולי צריך לשים לב פחות לכל מה שמישהו בעולם אמר.
אפריל 7, 2012 ב- 6:25 pm |
אף אחד לא יודע הכל, אבל הוא איש משכיל, ואני מצפה מאחד כזה שהולך ומכריז הצהרה כזו, שיבדוק. שיקרא. שיסביר. בינתיים ההסבר היחיד שהוא נתן קשור בזה, שהוא לא התכוון לישראל אלא לממשלת ישראל.
ואי אפשר לומר שלסופר אין השפעה. וכשהוא אומר – אנשים כן שמים לב.
מעצבן.
אפריל 9, 2012 ב- 5:43 pm |
אבהיר את תגובתי לפני שיגדירו גם אותי עוכר ישראל…
שאלה חשובה כיצד אנחנו מגיבים לאנטישמיות שקיימת בעולם. לדעתי, אנחנו קופצים בתגובת יתר שאיננה תורמת אלא עלולה לגרום נזק.
גינתר גראס, סופר גרמני חשוב, פרסם שיר. שיר נורא מבחינתנו, אבל כמה גרמנים קוראים שירה? כמה גרמנים יודעים שגראס פרסם שיר?
אחרי שממשלת ישראל והתקשורת הישראלית התגייסו במלוא המרץ למתוח ביקורת על גינתר גראס, כל התקשורת הגרמנית הפכה זאת לכותרות סנסציוניות. עכשיו כל גרמני יודע על השיר הנידח הזה. במה התגובה הועילה לנו?
אפריל 18, 2012 ב- 8:21 pm |
הי, אתי, מה שלומך ?
הערב הזה, מחזיר אותי לסיפור שלך ושל אמא שלך, לא רק בערב הזה, אני חושבת שעברו כבר שנתיים או יותר, מאז שקראתי את הסיפור שלה לראשונה וזה כ״כ חקוק אצלי בזכרון וגם בתחושה, שפשוט הרגשתי צורך לכתוב לך ולספר לך את זה… וגם וכמובן גם להתעניין בשלומך, בלי קשר …..
וברור שנמאס מנאצים , מכל הסוגים, גלויים, סמויים, ישנים וחדשים….
אפריל 19, 2012 ב- 7:17 am |
היי גילי! שלומי טוב.
דווקא בימים אלה אני מרגישה שניצחנו. הנכד שלי, גיא סולניק, בהחלט עזר בזה. שלשום הוא חזר מתחרות שחיה באירופה עם שתי מדליות: זהב וכסף. הכי ריגשה אותי תמונה שלו כשהוא עומד עטוף בדגל ישראל שנראה קצת כמו טלית עם הגביע ביד.
במהלך מלחמת העולם השניה היו מעט מאד יהודים שיכולים היו לראות את התמונה הזו בדימיונם.
לצערי, אימי לא ראתה את ההמשך שהצליחה בכל זאת להעמיד. אבי ראה – חלקית.
אני רואה איזו משפחה יפה קמה בעקבות הלידה שלי ושל אחי. להורי יש היום 5 נכדים ו-14 נינים. ואיכשהו זה מנחם. אימא שלי כנראה ניצחה למרות, שפעמים רבות וגם היום – אני מרגישה שהפסידה הרבה. כן, גם הפסידה. אבל בגדול ניצחה.
עוד פרדוקס של החיים.
מקווה שאת מתקדמת בחיי העבודה ובחיים סכלל. חיבוק ממני.