השואה – מבט חדש

בימים אלה קרו לי כמה דברים:

1. הנעלמים: קראתי את הספר של קים אקלין, ושווה כמובן לדבר עליו, כרגע אני מביאה רק זוית אחת: הוא מתאר את רצח העם בקמבודיה, שהתקיים בשנים 1975-1979, בראשותו של פול פוט. רצח עם שבעקבותיו נעלמו בין שליש לרבע מתושבי קמבודיה, סך הכל כשני מיליון איש.

2. חזרתי מנסיעה לארמניה. ביום הלפני אחרון, ב-14 לאפריל, ביקרנו במוזיאון שלהם. חלק מהתמונות שראיתי, לו היו נתלות ביד ושם, הייתי מזהה כתמונות שצולמו באתרי ההשמדה של הנאצים. הייתי מזועזעת מזה ולא פחות מזה מהעובדה שעד היום, מסיבות פוליטיות אנחנו לא מכירים ברצח העם שלהם, שגבה 1.5 מיליון איש, והתרחש בין השנים 1915-1918. ארמנים שפגשתי אמרו לי שיש בינינו הרבה משותף. לצערי סיפור הרצח הנתעב – הוא אחד מהם. בעוד חמישה ימים, ב-24.4.12, יהיה יום הזכרון שלהם לשואה הארמנית.

3. יום השואה שלנו, החל היום. והנחמה היא שנכדי, גיא סולניק, חזר מאירופה, יום לפני ערב יום השואה עם גביעי נצחון שלו. התמונה שלו, עומד כשדגל ישראל על כתפיו, תלוי כטלית, היתה התמונה שהכי רציתי שהורי יראו. אבל הם לא זכו. רק אני יודעת כמי שהייתה איתם, אז, ועדיין נמצאת כאן היום.

התמונה הזו שינתה בראש שלי את ההתייחסות שלי להורי. פתאום ראיתי אותם בצורה ברורה כמנצחים, ראיתי אותם פחות כקורבנות. ראיתי את שני השורדים האהובים האלה כאנשים שאף אחד לא נתן להם מדליה, וגם בארץ הם לא נתפסו כשווים מדליה, אבל הם היו שווים הרבה מדליות.

והנין שלהם, הראה את זה בברור.

ועם כל זה הפחד מחזרה של השואה קיים, חי ובועט יותר מתמיד: אני לוקחת רק את המקרים שדיברתי בהם כאן:

1915- הארמנים

1939 – היהודים

1975 – הקמבודים

ולא דיברנו על רציחות באפריקה, ולא דיברנו על רציחות נוספות בסלובקיה…