בין חברים, עמוס עוז

כבר מזמן לא הייתה לי חוויה טובה כל כך בקריאת ספר. רק סיימתי אותו וכבר הצטערתי. חזרתי הביתה, החזקתי בו, והחלטתי להתחיל לקרוא אותו מן ההתחלה.

כזה הוא ספרו של עמוס עוז, בין חברים. הספר חף מכל גאווה, מכל שויצריות. הסיפורים הקצרים עומדים כל אחד בפני עצמו, ויחד עם זאת חוטים עדינים מקשרים בין האחד לשני. החוטים האלה נתמכים בדמויות המוזכרות, בדילמות המוכרות וגם בסביבה ההולכת ומשתנה באיטיות רבה, ולעיתים רק רומזת על שינויים קטנים עתידיים.

הסיפור האחרון בספר, אספרנטו, מילא אותי בגעגועים עזים במיוחד: התגעגעתי לתמימות, התגעגעתי לימים אידיולוגיים יותר וציניים פחות, התגעגעתי לחוויה הקיבוצית המצומצמת שהייתה לי בחופשות הקיץ, במחנות עבודה או בפעילויות גדנ"ע וטרם צבא. בעיקר התגעגעתי אל מרטין, שלא הכרתי מעולם, אבל דמותו הייתה חיה מאד עד למות שלא ויתר עליו, איש בודד מאד בארץ, יחיד בעולם מתוך משפחה שהייתה. והתגעגעתי לאסנת בעלת יופי פנימי שקט ואיטי, שהחזיקה בידו ולא מצאה מילה.

אף אחת מהדמויות לא ענתה להגדרה של "גיבור" או גיבורה, וכולם יחד בנו את יקהת ואת המדינה.

אין לי ספק, שבמועדון הספרותי שלנו, כולם יאהבו אותו.

ואני, כבר הערב אחזור לקרוא אותו בפעם השנייה.

ובינתיים אניח לספר העיון החדש של דן אבנון, מרטין בובר, הדיאלוג הנסתר. 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: