סגירה טובה, פתיחה חדשה

כל כך חשוב לדעת לסגור, לעזוב: עבודה, תפקיד, עיסוק. כל כך חשוב לעשות את זה וללכת לאתגר הבא.

פעם אמר לי קולגה, במהלך סדנא שהעברתי בנושא מעברים בחיים, שהוא מדמיין את עצמו כמי שרץ עכשיו מרתון בעבודה. אחר כך תהיה הליכה, ולבסוף זחילה. והוא לא רצה להגיע למצב של זחילה. גם אני לא רציתי.

וכבר היה לי יותר קשה להיכנס למוניות הדחוסות של איסטנבול, לעבוד שעות ארוכות כל כך בלי מנוחה (הייתי קמה בשש והולכת לישון אחרי חצות), לזכור את כל השמות החדשים לי (כבר שנים אני לא טובה בשמות), שיש להן צלילים כמו: גולרו, איישם, דוסט, איהן, אקנור, ועוד. היה גם ג'ון אחד – מה שהקל על חיי…

וכבר היה לי יותר קשה לאכול את האוכל הנפלא הזה, בשעות הקטנות של הלילה, ולהתנדנד בספינת התענוגות.

 

הבנתי שזה הזמן לרדת מהבמה, והחלטתי שלצורך זה יש לעלות על הבמה בפעם האחרונה. העליה האחרונה שונה מהעליה הראשונה. יש הרבה פחות אנרגיה, יותר עצב, יותר רצון להעביר יותר מאשר מפגש, יותר רצון להעביר מסר .

 

אנשים אמרו שישארו בקשר של מייל, ואני לא מחכה לזה. להיפך.

הפניתי ראש כמו אשת לוט בערך ומקווה שלא אקפא בסיבוב.

 

העבודה תתמקד מעכשיו בהוראה, כתיבה, ויעוץ ליועצים.

ומחוץ לחיי העבודה שלי – ישנה המשפחה. אתמסר לה יותר. הגיע הזמן.

 

בעוד ימים ספורים – יורדת לאילת עם שניים מהנכדים שלי, כדי לממש מתנת בר מצווה שנתתי להם.

 

יורדת מהבמה הבינלאומית

זה היה מהלך לא פשוט.

קודם כל להחליט שאני לא עובדת יותר בינלאומי.

אחר כך לקנות כמתנת פרידה ספרים (בחרתי ספרים מקסימים, של סופרים ישראלים, שתורגמו לאנגלית: אתגר קרת, סייד קשוע, מאיר שלו, אלי אמיר וכו').

אחר כך להודיע על ההחלטה.

ואחר כך לבצע אותה, ולהעביר את הקורס האחרון.

היו דמעות, היו מחיאות כפיים, הייתה המון אהבה.

ועוד מעט אפרד בהפלגה.

נפרדתי כבר מהשחפים, נפרדתי כמעט לגמרי מהעיר המהממת ביופיה, ועוד מעט אציץ בעיתון המקומי האחרון.

מחר אחזור הביתה, אלמד בעברית בלבד, אכתוב בעברית.

הסתיים פרק בחיי. הוא נמשך 20 שנה והיה מרתק במיוחד.

תורכיה משגשגת

השגשוג הכלכלי בתורכיה, ניכר בכל פינה.

כבר מהיציאה מהשדה – הכל נראה מטופל ומטופח. האנשים שחיפשו עבודה בין המכוניות, ברחובות התמעטו. עד כה, 4 ימים מאז שהגעתי לא ראיתי אחד, אבל אני זהירה. אולי עוד אראה אותם.

קניוני ענק הולכים ונבנים, מגדלים צומחים לשמים, אבל האנשים חוששים: "גם ביוון היה כך לפני ההתרסקות", הם אומרים לי. לא ברור אם מה שיש יוותר, ולכמה זמן.

עוד בוקר מפציע על איסטנבול והיא כבר רוחשת חיים עירוניים.  עוד בוקר של עבודה מבוקר עד ערב. המרתון בעיצומו.

על אמהות וסדנאות

אני מאפשרת לסטודנטיות שלי, אימהות, לבוא עם התינוקות לשיעורים. בדרך כלל העניין מצליח מאד, והן מתנהלות בין הנקה להנקה בצורה מיטבית. לפעמים עומדת סטודנטית שלי ומתנדנדת ובזרועותיה ביתה. אני רואה בכך עניין של שויון הזדמנויות.

אבל, כאן באיסטנבול, נתקלתי במשהו חדש: אחת המשתתפות שתינוקה נשאר בבית, שואבת חלב במהלך הסדנא. כל ארבע שעות היא מתכסה במעין סינור, ומפעילה את המכשיו שמשיכות החלב שלו נשמעות גם לאוזניים שאינן חדות במיוחד, כמו שלי, למשל. החבורה ממשיכה לעבוד כאילו כלום לא קורה, וגם היא עצמה, שואבת ומדברת. אחר כך היא אורזת את החלב בשקיות קטנות ויוצאת להקפיא או רק לקרר אותו. בתוך דקות היא מסתירה בתיק הגדול שלה את כל האינסטרומנטים.

אני משתגעת מזה. הרעש מפריע לי, אני לא שומעת את המשתתפים. בנוסף, אפשר להוסיף את רעש המזגן ולפעמים גם מוזיקה מהבריכה הסמוכה ואפשר להבין שמה שנשאר לי לעשות – זה לקרוא שפתיים ושפת גוף.

 

אולי אחזור מאיסטנבול מודרנית יותר…

 

לא יודעת אם מדובר בהבדל תרבותי שמקורו בארץ או שמא בגילה של המשתתפת (דור ה-X).

 

 

 

פיטרתי ונישקתי

הוא עומד לפני בחולצה אדומה ומספר. מכל המילים שאמר נגעו לליבי במיוחד צמד המילים: "פיטרתי ונישקתי". האביב הערבי פגש אותו, בדיוק כשסיים להקים מפעל במצרים.

 

האביב לא הביא לו קיץ אלא  חורבן, אפשר לומר שהחורף הרס אותו. המחאה הביאה איתה גם סוף למה שהקים, למה שיצר.

 

ביום אחד פיטר יותר ממאתיים איש. את השאר פיטר לפני או אחרי. מאות עובדים, כל אחד מהם – מפרנס.

 

האוטובוסים שתכנן ויצר –  יחכו לסיבוב אחר.  בהשקה לבדה מכר 50.

 

הוא את עצמו צריך היה להוציא ממצרים, מהר ככל שניתן, לחזור לתורכיה, להיות שכיר, להתחיל מהתחלה ובעיקר לאושש את עצמו.

 

הפרחים היחידים שהפיק מהאביב הערבי היו פרחי הלמידה והדעת.

 

מבלי לדעת לקח קורס ענק בהשפעת שינויי מקרו על ארגון אחד, שלו.

 

עכשיו הוא בסדנא, מפיק לקחים. לא נח לרגע. כיאות לאיש שגדל בין גלגלים מסתובבים כל ימי חייו (אביב היה מכונאי, הוא עצמו מהנדס).

 

ואני, שוב צופה בבוספורוס, נוגעת בקצה אחר של העולם.

אני מביא את אבא שלך מהקבר: מניפולציה כבדה

הנה, אני מתבוננת: הוא מביא אותו עד לקבר, ודורש ממנו להגיד שהיה מחבק את אבא שלו, שהוא אוהב אותו.

אלון גל מקצר את המהלכים ומשתמש במהלכים דרמטיים ובמילים קשות.

והטלויזיה סוחטת את הדמעות הכלואות.

ומקבלת את ליטרת הכאב, של האיש שזכרונו של אביו הוא מבית הטהרה. מת. לגמרי מת.

 

והילדים של בני הזוג?

הם יראו את התוכנית, וגם חבריהם לכיתה.

 

מה זה אם לא התעללות בקטינים?

איפה יצחק קדמן?

 

בין חברים – סוף שבוע של מגע ונגיעה

המועדון הספרותי שלנו, אתמול, החזיר אולי אל הכתיבה בבלוג.

ומה שבדיוק החזיר אותי הוא מילה אחת שבה עסקה יהודית הלוי, חברתי, המנחה.

מגע. יש מגע. אין מגע.

ואכן, גם אם שמתי לב, למערכות היחסים הרופפות חלקית של הגיבורים – לא הייתי מדברת על העדר מגע. אבל יהודית דיברה והיא צודקת. גיבורים רבים מופיעים כאנשים שלא יודעים מגע מהו, פוחדים ממנו, זזים הצידה.

אחר כך ביקרתי אצל ביתי שמרגישה לא טוב ופתחתי ספר שנתתי לה: פסיכותרפיה גופנית.

ושוב מצאתי את המגע וגם טיפולוגיה של מגע (פסיכותרפיה ממוקדת גוף, ניק טוטון):

מגע מנחם, מגע כדרך לבחון קשר, מגע כאמפליפיקציה, מגע כפרובוקציה, מגע כהתערבות מיומנת.

 

אין ספק שעמוס עוז לא היה חושב על סוגי המגע וסוגי האי מגע…