אני מאפשרת לסטודנטיות שלי, אימהות, לבוא עם התינוקות לשיעורים. בדרך כלל העניין מצליח מאד, והן מתנהלות בין הנקה להנקה בצורה מיטבית. לפעמים עומדת סטודנטית שלי ומתנדנדת ובזרועותיה ביתה. אני רואה בכך עניין של שויון הזדמנויות.
אבל, כאן באיסטנבול, נתקלתי במשהו חדש: אחת המשתתפות שתינוקה נשאר בבית, שואבת חלב במהלך הסדנא. כל ארבע שעות היא מתכסה במעין סינור, ומפעילה את המכשיו שמשיכות החלב שלו נשמעות גם לאוזניים שאינן חדות במיוחד, כמו שלי, למשל. החבורה ממשיכה לעבוד כאילו כלום לא קורה, וגם היא עצמה, שואבת ומדברת. אחר כך היא אורזת את החלב בשקיות קטנות ויוצאת להקפיא או רק לקרר אותו. בתוך דקות היא מסתירה בתיק הגדול שלה את כל האינסטרומנטים.
אני משתגעת מזה. הרעש מפריע לי, אני לא שומעת את המשתתפים. בנוסף, אפשר להוסיף את רעש המזגן ולפעמים גם מוזיקה מהבריכה הסמוכה ואפשר להבין שמה שנשאר לי לעשות – זה לקרוא שפתיים ושפת גוף.
אולי אחזור מאיסטנבול מודרנית יותר…
לא יודעת אם מדובר בהבדל תרבותי שמקורו בארץ או שמא בגילה של המשתתפת (דור ה-X).
החיים בארגונים 
להשאיר תגובה