זה היה מהלך לא פשוט.
קודם כל להחליט שאני לא עובדת יותר בינלאומי.
אחר כך לקנות כמתנת פרידה ספרים (בחרתי ספרים מקסימים, של סופרים ישראלים, שתורגמו לאנגלית: אתגר קרת, סייד קשוע, מאיר שלו, אלי אמיר וכו').
אחר כך להודיע על ההחלטה.
ואחר כך לבצע אותה, ולהעביר את הקורס האחרון.
היו דמעות, היו מחיאות כפיים, הייתה המון אהבה.
ועוד מעט אפרד בהפלגה.
נפרדתי כבר מהשחפים, נפרדתי כמעט לגמרי מהעיר המהממת ביופיה, ועוד מעט אציץ בעיתון המקומי האחרון.
מחר אחזור הביתה, אלמד בעברית בלבד, אכתוב בעברית.
הסתיים פרק בחיי. הוא נמשך 20 שנה והיה מרתק במיוחד.
החיים בארגונים 
יוני 28, 2012 ב- 4:31 pm |
כמה אומץ צריך בשביל החלטות כאלה והפרידות האלה…
יוני 28, 2012 ב- 9:08 pm |
אתה כל כך צודק.
וזה היה לא פשוט.
תאר לעצמך שאני אומרת מילות פרידה, ואז העמיתים שלי מתחילים לדבר על החויות שהיו להם איתי, ולבסוף אני בוכה, והמשתתפים בקורס בוכים.
אם אני רוצה להיות צינית, אני יכולה לדבר על סרט תורכי או הודי, אבל ככה זה היה.
עכשיו אחרי חצות, חזרתי מההפלגה. הפלגנו לקרן הזהב וחזרה. היה נפלא. העברנו את איסטנבול משעות אחר הצהרים, דרך הערב, לתוך הלילה.
אני מקווה שנפגש בקרוב.
יוני 29, 2012 ב- 3:40 pm |
ברוכה הבאה והרבה הצלחה גם בבית…
האמת , הרשומה שלך ריגשה גם אותי .
יוני 29, 2012 ב- 4:35 pm |
תודה, ברוכה את הנמצאת. שתהיה שבת טובה ונעימה.