סגירה טובה, פתיחה חדשה

כל כך חשוב לדעת לסגור, לעזוב: עבודה, תפקיד, עיסוק. כל כך חשוב לעשות את זה וללכת לאתגר הבא.

פעם אמר לי קולגה, במהלך סדנא שהעברתי בנושא מעברים בחיים, שהוא מדמיין את עצמו כמי שרץ עכשיו מרתון בעבודה. אחר כך תהיה הליכה, ולבסוף זחילה. והוא לא רצה להגיע למצב של זחילה. גם אני לא רציתי.

וכבר היה לי יותר קשה להיכנס למוניות הדחוסות של איסטנבול, לעבוד שעות ארוכות כל כך בלי מנוחה (הייתי קמה בשש והולכת לישון אחרי חצות), לזכור את כל השמות החדשים לי (כבר שנים אני לא טובה בשמות), שיש להן צלילים כמו: גולרו, איישם, דוסט, איהן, אקנור, ועוד. היה גם ג'ון אחד – מה שהקל על חיי…

וכבר היה לי יותר קשה לאכול את האוכל הנפלא הזה, בשעות הקטנות של הלילה, ולהתנדנד בספינת התענוגות.

 

הבנתי שזה הזמן לרדת מהבמה, והחלטתי שלצורך זה יש לעלות על הבמה בפעם האחרונה. העליה האחרונה שונה מהעליה הראשונה. יש הרבה פחות אנרגיה, יותר עצב, יותר רצון להעביר יותר מאשר מפגש, יותר רצון להעביר מסר .

 

אנשים אמרו שישארו בקשר של מייל, ואני לא מחכה לזה. להיפך.

הפניתי ראש כמו אשת לוט בערך ומקווה שלא אקפא בסיבוב.

 

העבודה תתמקד מעכשיו בהוראה, כתיבה, ויעוץ ליועצים.

ומחוץ לחיי העבודה שלי – ישנה המשפחה. אתמסר לה יותר. הגיע הזמן.

 

בעוד ימים ספורים – יורדת לאילת עם שניים מהנכדים שלי, כדי לממש מתנת בר מצווה שנתתי להם.