כשדניאל פרידמן מבקש

בתיבת הדואל שלי מצאתי מייל חדש, מדניאל פרידמן. שאלתי את עצ להלן מה שביקש:מי למה השם נראה לי מוכר ואז נזכרתי בשר המשפטים לשעבר. להלן מה שביקש, כפשוטו וכלשונו:

שלום רב,

אודה לכם אם תפיצו ברשת קישור למאמרי "המהפכה השנייה" שפורסם היום בידיעות אחרונות. המאמר עוסק בפסיקת הוצאות בבג"צ נגד עותרים ציבוריים שעתירתם נדחתה ובשינוי מסוים במגמה בבית המשפט העליון בכל הנוגע למעורבותו בנושאים שלדעתי אין מקום שיעסוק בהם.

הקישור הוא:

http://danielfriedmann.com/category/press-articles

תודה על טיפולכם בעניין

בברכה

דניאל פרידמן

השתעשעתי… לעצמי. שאלתי את עצמי אם נשאר מישהו בארץ בלי בלוג ובלי התחברות כזו או אחרת לרשת.

יש תשובה?

אז מי צודק: דקויות היסטוריות

במסגרת תהליך של כתיבת מאמר אני מגיעה לספרו המעניין של פרופסור עוז אלמוג,  פרידה משרוליק,  ומגלה חומר מעניין במיוחד על הפמיניזם. אלא, שאהה, אני הייתי שם ואני תופסת את הפרופסור בטעות קטנה. הוא כותב שם כי רוב הנשים שייסדו את התנועה היו עולות מארה"ב. ולא היא. אני מתבוננת בתמונה, עמ' 79 בספרה של חנה ספרן, לא רוצות להיות נחמדות, ובודקת אחת לאחת (התמונה היא לא של הקבוצה הראשונה, אבל היא יכולה לייצג את הראשונות).

ואכן:

היו ארבע עולות חדשות יחסית, שלוש נולדו בארה"ב: מרשה פרידמן, מרילין ספר, מלכה (קראנו גם לה מרשה) פרקל.  אחת נולדה בדרום אפריקה: ג'ודי היל ז"ל.

כל השאר לא יכולות היו להחשב עולות, ובוודאי לא באו מארה"ב: אני נולדתי באיטליה, ועליתי בגיל חצי שנה (נחשב?), נעמי נמרוד נולדה בארץ ואולי גם אחותה מלכה מעון ז"ל. אני מניחה שגם שושנה אלינגס ז"ל, נולדה כאן.

והיו גם רבות אחרות. ולא רק התנועה החיפאית הייתה. היו גם ירושלמיות ותל אביביות. אצלן היחס בין ילידות הארץ לעולות מארה"ב היה לטובת המקומיות. מה שכן נכון – הוא שהשתיים שתפסו עמדות של מנהיגות היו אמריקאיות: מרשה פרידמן ומרילין ספר.

וזה הבדל קטן, אבל הבדל.

ואי דיוק אחר: חנה ספרן מזכירה את העיתון "נלח"ם". משמעות השם הייתה: נשים למען חברה מחודשת.

אני הייתי העורכת של העיתון. משום מה בחרה חנה לדבר על קבוצה של עורכות, והשמיטה את הנקודה הזו. אני מניחה שיש לזה קשר אידיולוגי – שויון מוחלט והיעדר הירארכיה כקוו מקובל בפמיניזם, כלומר, חוסר הרצון לתת למישהי את הכותרת של מנהיגה, מנהלת וכו'. אבל כיוון שחנה ספרן רשומה כמי שחיברה וכתבה את ספרה, אני מניחה שאני יכולה לתקן כאן טעות היסטורית קטנה ולדרוש את המגיע לי כמי שיצרה והפיקה וערכה… הימים האלה זכורים לי בגעגועים. תמימות של ישיבות המערכת בביתי, מחשבה על הצבע של העיתון (ורוד לא או דווקא כן), חיפוש בית הדפוס, גיוס כסף, הכנת החומר לדפסו, הבאתו, איסוף העיתונים וחלוקתם. הכל קשור עכשיו בזיכרון שלי באריזה אחת טובה ומחויכת של ארבעה גליונות ומה שביניהם.

אז ככה זה: מי שכותב את ההיסטוריה משפיע עליה,  ובמידה מסוימת יוצר אותה מחדש.

שתיקת המוזות

הייתי בטוחה שהקיץ הזה אני אגמור, כלומר, אנחנו נגמור את הספר הזה.

 

חיכיתי בקוצר רוח שיבואו הימים החמים שבהם יש לי הרבה פחות עבודה. ובאמת ישבתי שוב באספרסו בר, על ההתחלה, שנראתה לי פעם נפלאה, ושכתבתי אותה. אחר כך שמרתי את זה ורשמתי שזה 2. כלומר, גרסה שנייה ואחרונה. ואז בא לי עוד רעיון ובפעם הבאה שהייתי באספרסו בר, שוב כתבתי ומצאתי שזו תהיה הגרסה האחרונה וכך שמרתי אותה. עברו כמה ימים ושכחתי שכתבתי גרסה אחרונה, לכן חזרתי אל גרסה 2. רק בסוף הכתיבה הבנתי שיש לי עוד אחת, שאמורה הייתה להיות האחרונה. התעצבנתי. החלטתי לעזוב את בית הקפה, לחזור הביתה, להוציא את שלוש הגרסאות, לקרוא אותן ולהחליט מי תהיה הגרסה האחרונה באמת. היה חם ובעיקר רבצתי על הספה, מול הטלביזיה. לפעמים נמנמתי על הספה האדומה, והמזגן ניסה להקל עלי. שולה הייתה בשוויץ, ושמעה מוזיקה, כדרכה בכל קיץ. לא ידעתי מה אגיד לה לגבי הבלבול. ולא התקדמתי. התחלתי להרגיש מסכנה.

 

באותו יום שולה שלחה לי SMS חביב מאד. היא קראה לי "חברתי האהובה". אף פעם לא כתבה כך קודם, ואני החלטתי שאם כך – אני כבר לא מסכנה. כשהגעתי הביתה, לא הוצאתי את ההדפסות שתכננתי להוציא, אבל מצאתי את ספרה של עמיה ליבליך "סדר נשים". לא הוצאתי אותו מהארון, רק הסתכלתי עליו. בלילה חלמתי, ראיתי אותו ונרגעתי. התברר לי שהעבודה שלנו לא תהיה מחקר סוציולוגי ולא תהיה מחקר נרטיבי. היא פשוט תהיה. החלטתי שוב שמה שחשבנו קודם הוא הדבר הנכון לעשותו. לתת לכל אחד מהראיונות להגיד את דברו, ולהוסיף מאמר או משהו אחר, שילווה את דבריה של כל אחת מהמרואיינות. אלה יהיו כמובן, דברים שהיא כתבה. עכשיו, אני חושבת שהכותרת "אסופה", תהיה הנכונה.

 

שוב נדמה לי שכמעט גמרנו את הספר. עד לפגישה הבאה עם שולה אוציא את ההדפסות, אסדר אותן, וגם נוסיף את מה שהיא הכינה. כי אני בטוחה ששווייץ שהייתה קרירה, הררית ומוזיקלית, עשתה את שלה ושולה חזרה עם חומר טוב על תהליך הכתיבה שלנו.

 

לא אמרתי קודם, אבל היום יום ראשון. הנכד שלי יתעורר עוד מעט, יתחיל עוד יום. אני אאסוף עוד שלושה נכדים ברכבת ואצא לבלות איתם. בסוף היום אחזיר את כולם: שניים מהם יעלו לאוטובוס  לקריית שמונה, ושניים אחרים לרכבת שמגיעה לקיסריה. אחר כך אוציא את החומרים המודפסים, אצור גרסה אחת, אחכה לפגישת יום ה' הקבועה עם שולה. אולי גם אתקשר לעורכת שקיבלה את הראיונות, ובינתיים היא לגמרי שותקת.

 

הכל יהיה בסדר, אין סיבה שאהיה מדוכאת בגלל איזו שטות של שלוש גרסאות, או שתיקת העורכת.