שתיקת המוזות

הייתי בטוחה שהקיץ הזה אני אגמור, כלומר, אנחנו נגמור את הספר הזה.

 

חיכיתי בקוצר רוח שיבואו הימים החמים שבהם יש לי הרבה פחות עבודה. ובאמת ישבתי שוב באספרסו בר, על ההתחלה, שנראתה לי פעם נפלאה, ושכתבתי אותה. אחר כך שמרתי את זה ורשמתי שזה 2. כלומר, גרסה שנייה ואחרונה. ואז בא לי עוד רעיון ובפעם הבאה שהייתי באספרסו בר, שוב כתבתי ומצאתי שזו תהיה הגרסה האחרונה וכך שמרתי אותה. עברו כמה ימים ושכחתי שכתבתי גרסה אחרונה, לכן חזרתי אל גרסה 2. רק בסוף הכתיבה הבנתי שיש לי עוד אחת, שאמורה הייתה להיות האחרונה. התעצבנתי. החלטתי לעזוב את בית הקפה, לחזור הביתה, להוציא את שלוש הגרסאות, לקרוא אותן ולהחליט מי תהיה הגרסה האחרונה באמת. היה חם ובעיקר רבצתי על הספה, מול הטלביזיה. לפעמים נמנמתי על הספה האדומה, והמזגן ניסה להקל עלי. שולה הייתה בשוויץ, ושמעה מוזיקה, כדרכה בכל קיץ. לא ידעתי מה אגיד לה לגבי הבלבול. ולא התקדמתי. התחלתי להרגיש מסכנה.

 

באותו יום שולה שלחה לי SMS חביב מאד. היא קראה לי "חברתי האהובה". אף פעם לא כתבה כך קודם, ואני החלטתי שאם כך – אני כבר לא מסכנה. כשהגעתי הביתה, לא הוצאתי את ההדפסות שתכננתי להוציא, אבל מצאתי את ספרה של עמיה ליבליך "סדר נשים". לא הוצאתי אותו מהארון, רק הסתכלתי עליו. בלילה חלמתי, ראיתי אותו ונרגעתי. התברר לי שהעבודה שלנו לא תהיה מחקר סוציולוגי ולא תהיה מחקר נרטיבי. היא פשוט תהיה. החלטתי שוב שמה שחשבנו קודם הוא הדבר הנכון לעשותו. לתת לכל אחד מהראיונות להגיד את דברו, ולהוסיף מאמר או משהו אחר, שילווה את דבריה של כל אחת מהמרואיינות. אלה יהיו כמובן, דברים שהיא כתבה. עכשיו, אני חושבת שהכותרת "אסופה", תהיה הנכונה.

 

שוב נדמה לי שכמעט גמרנו את הספר. עד לפגישה הבאה עם שולה אוציא את ההדפסות, אסדר אותן, וגם נוסיף את מה שהיא הכינה. כי אני בטוחה ששווייץ שהייתה קרירה, הררית ומוזיקלית, עשתה את שלה ושולה חזרה עם חומר טוב על תהליך הכתיבה שלנו.

 

לא אמרתי קודם, אבל היום יום ראשון. הנכד שלי יתעורר עוד מעט, יתחיל עוד יום. אני אאסוף עוד שלושה נכדים ברכבת ואצא לבלות איתם. בסוף היום אחזיר את כולם: שניים מהם יעלו לאוטובוס  לקריית שמונה, ושניים אחרים לרכבת שמגיעה לקיסריה. אחר כך אוציא את החומרים המודפסים, אצור גרסה אחת, אחכה לפגישת יום ה' הקבועה עם שולה. אולי גם אתקשר לעורכת שקיבלה את הראיונות, ובינתיים היא לגמרי שותקת.

 

הכל יהיה בסדר, אין סיבה שאהיה מדוכאת בגלל איזו שטות של שלוש גרסאות, או שתיקת העורכת.

8 תגובות to “שתיקת המוזות”

  1. שוקי כץ Says:

    אכן אתי, יש לנו די סיבות לדיכאון מבלי להזדקק לגרסאות, או לזיכרון, או לתגובת העורכת. ואם להיתלות באילנות גבוהים…גם בטהובן וגם בראהמס ומאהלר כתבו גרסאות שונות לפתיחות, לא בטוח לגבי מוצרט אבל כן לגבי האחרים….והיום חלקן מנוגנות כיצירות העומדות בפני עצמן…..ולגבי עורכים…אדבר כאן כאילן פיצפון גם לעורכים חם ויש נכדים או ילדים והחופש נמשך ואין חשק לעבוד….שיהיה לך אוגוסט נפלא.

  2. benziv Says:

    יפים האילנות שהבאת…
    ותודה על איחולי האוגוסט. היום ראיתי יחד עם נכדה אחת את "סטפ-אפ", סרט שבשום פנים ואופן לא הייתי הולכת לבד, ובו בזמן הבנים ראו את בטמן. כולנו נהנינו.

  3. שוקי כץ Says:

    סיכמתי עם עילי שבשבוע הבא הוא ואני הולכים לראות את באטמן. גם לי מותר ליהנות.

  4. benziv Says:

    זהו סרט ארוך במיוחד! יותר משלוש שעות. תביא סנדויץ' טוב….

  5. aida Says:

    שלום אתי,
    אהבתי איך את מסוגלת לחשוב חיובית (דרך אגב ,גם המגיב שוקי כץ ) ולראות את הדברים הלא נעימים ,בפרופורציה .
    בטוחה שכל הדברים יסתדרו לבסוף .
    יום נעים !

  6. benziv Says:

    אז גם לך יש ראיה חיובית…

  7. benziv Says:

    (-:

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: