ברכת הדרך – של קורס בינלאומי ליועצים ארגוניים לפי גישת הגשטלט

היה יום חם בקשקייש. צריך היה לקצר.

 

ג'ונו דיבר:

עכשיו כשאתם חוזרים לעולם, זיכרו מהו. אם העולם היה בן 100 אנשים בלבד, הוא היה כולל:

57 אנשים מאסיה,

21 אירופאיים,

14 מאמריקה הצפונית והדומית,

8 אפריקאים,

52 מהם – נשים,

48 גברים,

70 לא לבנים, 30 לבנים,

59% מהעושר העולמי נמצא בידי 6 אנשים,

וששת האנשים הללו הם אזרחי ארה"ב,

ל-80 יהיו מגורים ראויים,

70 לא יוכלו לקרוא,

50 יסבלו מתת תזונה,

1 יהיה קרוב למותו,

1 יהיה קרוב להולדתו,

ורק 1 יהיה בעל השכלה אקדמית,

אם המידע הזה יופץ ב אמצעות מחשב, 99 לא יוכלו לקבל אותו, כיוון שרק ל-1 יש מחשב.

 

ואחר כך ברך ג'ונו את הבוגרים, להיות מודעים למה שהם רואים, להיות פתוחים למידע ולצאת לשנות את העולם.

 

ואני רק מספרת לכם את זה כאן.

 

בוקר של כיפור

ריח סיגריות ממלא את הבית. סימן שהשכנה שלי התעוררה. אני מתבוננת מהחלון אל המרפסת שלה. היא יושבת מול מאפרה והסיגריה בידה. לידה צלחת של פרות הדר חתוכים. היא התחילה את הבוקר ואני סגרתי את החלון.

מלחמה שקטה וקרה מתנהלת בינינו. איך שאני מרגישה שהיא מעשנת – אני סוגרת את החלון. לא ברעש גדול, אלא בעדינות. בחצי השנה האחרונה שהיא גרה מתחתי, היא בוודאי כבר שמה לב לתופעה הזו, שהעדרה נוכח רק כשאנחנו לא בבית. וכך היא מעשנת ואני סוגרת. ושוב פותחת בזהירות. ושוב סוגרת.

כמה מפתיע שהיום, אחרי כל הידע שנצבר, יש עוד מעשנים רבים כל כך.

אבל מה יכול להפתיע אצל אישה, שעברה כנראה את השישים, שהאוטו שלה ורוד, ומלא דפיקות קטנות ועיקומים. אם היא שומרת ככה על האוטו – למה שתשמור על עצמה טוב יותר?

איכילוב: פוגשת את עמך במיון עיניים

אתמול. ערב של ערב יום כיפור.

בשבי ציון, בביתה של תמי, ליד המים, השיט איש אחד סירה קטנה, המים היו כחולים כהים ורק גלים ספורים התעוררו ובאו אל החוף.  אהבתי את עצי השיטה והעורבים שהקימו להם מזבלה משלהם, ואספו ניירות וכוסות פלסטיק במקורם.

הרגשתי כאילו נכנס גרגר של חול לעין, ממש שום דבר.

חזרתי ברכבת  שיצאה מעכו, אחרי שאפי, חברי לקבוצה הוריד שם אותי ואת טלי. כבר בתחנה, אמרו לנו שיש שריפה, ובסופו של דבר הודיעו שכן, הרכבת תצא לדרכה. נעצרנו ונסענו חליפות, אנשים במכשירי קשר מסרו מידע סותר. השריפה שבין עתלית לבנימינה עלתה ושקעה חליפות ובהתאם לכך נמשכה הנסיעה שלנו. אחרתי להגיע.

בערב הבנתי שטוב שאראה רופא. הערב, ערב יום כיפור כבר מנע ממני קבלת טיפול של רופא עיניים. פניתי לרופא המשפחה. הוא איבחן כניסה של גוף זר ושלח אותי לאיכילוב.

היעילות של המיון הייתה מפתיעה, וזמן קצר לאחר הגעתי, כבר היו הטפסים מלאים וחתומים ונשלחתי לקומה 11. וכאן כבר היה צוואר בקבוק. וכאן כבר ישבו עמך.

השטיח שהיה פעם הדור ואלגנטי, היה בסוף חייו, והתמלא בכתמים, אם כי ניתן היה לראות שצבעו המקורי היה כחול ופרחים אדומים לאורכו.

הכסאות היו מלאים ובני עמי שוחחו בקול רם. מחמת צנעת הפרט, לא אומר מה אמרו. מה שברור הוא שהם היו מעירי נתניה. הם שוחחו בקול רם מאד, מעלים את ההצגה שלהם ולא מצפים למחיאות כפיים מהקהל השבוי. הם עסקו בפוליטיקה עולמית וכן בפוליטיקה שכונתית, ללא מודעות לקיומם של אחרים . ולא היה שקט. בסולם של 0-10, הכאב שלי הלך וצמח ל-9. חיכיתי בכיליון עיניים לגזר דינו של איש המקצוע, הד"ר שחר, ששערו מטולטל, זמנו עמוס, ולהוציא את החלוק הלבן – הוא נראה כלא שייך לכאן, כאילו הגיעה מאליטה אחרת.

כני עמי פיצחו גרעינים. חלקם החזיקו אותם ביד הלא-אוכלת, חלקם הכניסו את הקליפות  לכוס. גיצי הקליפות היו על הרצפה. להתערב? לא להתערב?

לא התערבתי. אולי למישהו מהם יש סכין?

בקבוקי קולה ומים יצאו מתיק אחר, וכן גם רוגאלעך. בונבוניירה נפתחה והועברה מיד ליד.

והכל ברעש גדול.

כשהגעתי לד"ר שחר, כבה בבת אחת הרעש והושטתי את סנטרי ומצחי תוך התמסרות  מוחלטת למכשיר ככל שיכולתי. בחוץ המשיכו המפצחים לפצח ולדבר בקול רם, אבל אני כבר הייתי בשלי.

בדרך חזרה, נהג בן זוגי. האישונים המורחבים הפיצו מזרקות של אש לבנה ואדומה על הדרך והייתה לי חגיגה. הכאב עלה והגיע ל- 10.  לילה ארוך ולבן בחלקו – התחיל את חובותיו ומשימותיו.

העיקר שהיה שקט מאד ובני עמי כבר לא פיצחו גרעינים, ולא צעקו. המזרקות המשיכו לירוק אורות בצבעי אש לאורך המסלול.

 

גמר חתימה טובה לכולם, גם למפצחי הגרעינים בלובי של הקומה האחת עשרה. ואולי יום אחד יהיה שונה. הלוואי.

תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה.

העבודה הבינלאומית והגלגול החדש שלי, עם פרוש השנה החדשה

כשהייתי בת 24, וסטודנטית, רציתי להיות אזרחית העולם, ולעבוד בכל מקום אפשרי.

למזלי זה קרה, בערך, אם כי בשלב הרבה יותר מאוחר בחיי.

המבוא היה כשהתחלתי לעבוד באינטל, ויצאתי לחו"ל במסגרת העבודה.

ההמשך היה כשלמדתי לפני 20 שנה בתוכנית הבינלאומית להכשרת יועצים ארגוניים לפי גישת הגשטלט.

ואחר כך היו השתלמויות רבות במקומות שונים: הולנד, ברלין, קליבלנד, קייפ קוד.

אחר כך התחילה תקופה של שיתופי פעולה עם חלק מהמורים ובעקבות זאת הצטרפתי לתוכניות שמכשירות אנשים לעסוק ביעוץ בקורסים שונים. לימדתי בהרכבים שונים:

יעוץ ארגוני, הנחיית קבוצות, אימון (coaching) – הכל לפי גישת הגשטלט.

ישבתי לא רחוק מהבוספורוס, ליד האוקיינוס האטלנטי, האוקיינוס ההודי, הים התיכון,  הים הצפוני, ואגמים שונים. עבדתי בארצות כגון: איטליה, אירלנד, בלגיה, גרמניה, סקוטלנד, הולנד,  דרום אפריקה,  הונגריה, תורכיה, ועוד.

והחודש – סיימתי את הפרויקט האחרון שבו עבדתי. קיבלתי במתנה עדי מפואר שנראה שאצטרך להחליף אותו, לשנות אותו או למסור לאחת מבנותי.

 

לראשונה מזה יותר מעשרים שנה – אני לא עובדת בעולם. ואני נהנית מזה.

 

עכשיו אני שוב, אזרחית ישראלית, מקומית, שרכשה ניסיון בחברות שונות ובמקומות שונים. אני שוב אחת  שלא עושה את הקילומטראג' של שדות התעופה, ולא פותחת את התיק ומוציאה את המחשב בבדיקה הבטחונית.

 

לא ויתרתי עד הסוף, ובמרץ אסע לכנס ביוון.

 

אבל לראשונה אחרי ימים רבים של גשטלט בחו"ל – אני מרגישה לגמרי כאן. ישראלית. מהגרת לשעבר. אזרחית העולם בסוג של פנסיה. וזה טוב. וזה בזמן.

 

מאחלת לעצמי שנה טובה עם התממש הגלגול החדש שלי בתחילת השנה היהודית

להזדקן יפה, 6 ואחרון

היום, כשחלפתי על פני המרינה שבדרכי, וגם אחרי שחלפתי על פני בית הכנסת של ליסבון שמוקף שוטרים ושומרים, חשבתי לעצמי, שיהיה חבל שכל זה יגמר, והרי ברור שזה יגמר עבורי.

יהודית הנדל מזכירה בספרה האחרון ,  "נמוך, קרוב לרצפה" את הביטוי האידי: "שוין נענטער ווי וואיטער" שבתרגום לעברית משמעותו היא: כבר יותר קרוב – משרחוק.

התעצבתי אל ליבי, אחר כך אמרתי לעצמי שבינתיים צריך למצות.

אני ממצה.

ומה איתכם?

מזמינה בזאת קוראים לכתוב מה זה בשבילם להזדקן יפה.

כי אני בשלב זה מיציתי את מה שהיה לי להגיד בעניין. מחכה לכם ולתגובותיכם.

שתהיה שנה טובה לכולם!

להזדקן יפה 5

צריך חברים טובים וצריך מזל.

הגורל משחק את המשחקים שלו, ולפעמים זה רק עניין של מזל. יש מזל טוב, שקשור לבריאות טובה, או ללידה במשפחה הנכונה.

באופן אישי, נולדתי למשפחה של פליטים, אחרי השואר. ימים קשים, הורי שרדו והיה להם מספיק כח בשביל להוליד אותי.

למזלי נולדתי בתקופה של המשך הקמת המדינה והייתה המון התלהבות. גדלתי עליה.

למזלי, התלאות שעברתי שימשו כמו דשן לחיים.

למזלי – אני מרוצה מחיי היום, ויודעת שמה שיש לי הושג במאמצים, ואני שמחה בהם.

אני גם שמחה בחברים שלי.

אז צריך מזל, וצריך חברים.

להזדקן יפה 4

לשמור על הערכים, להילחם עליהם כשצריך.

אני שונאת אי-צדק, אני שונאת שמסדרים אותי, שגונבים אותי.

וכך היה במקרה של אופטיקה הלפרין.

למרות שהשופט פסק לטובתי – הם לא שילמו. חברתי, תמי ברלינר, עורכת דין, פנתה להוצאה לפועל.

מה הם חשבו? באמת, שאוותר כאן?

תמי צלצלה לפני ימים ספורים להגיד לי שיש כסף. הם היו כמובן צריכים גם לשלם את ההוצאות כתוצאה מהצורך לגבות, כולל שכר טרחה שלה. איזה טפשים.

ולהזדקן יפה, פרושו – לא לתת לרעים לנצח אותך.

ועכשיו, שיש לי דג נחמד בבטן, והצלחתי ללכת לטיילת ובחזרה, והכסף סוף כל סוף חוזר אלי – אני מרגישה שאפשר להזדקן יפה.

 

להזדקן יפה 3

אני מוצאת שהתנועה חשובה מאד. ושמחת החיים.

אתמול במהלך ארוחה והופעה שהמלון סיפק, פנה אלי ילד קטן, אולי בן 10, חבר בלהקה העממית שהופיעה על הבמה, והציע לי לעלות ולרקוד איתו. הכל היה בתנועות. הוא לא מבין אנגלית ואני לא מבינה פורטוגזית. עליתי איתו ורקדנו. שכחתי שכואבת לי הברך. והוא עם הקסטניטות ביד והרבה ביטחון עצמי, הורה לי באצבע – מתי להסתובב. התבוננתי בו: אני לא עניינתי אותו, אבל הריקוד – כן. הוא נהנה מכל רגע. ואני נהניתי מנותן ההוראות הקטן הזה, שיכול היה להיות נכד שלי.

אחר כך רקדה כל הקבוצה  כולה, וגם אני הצטרפתי. אישה, להערכתי בסוף שנות השמונים, שלא מוכרת לנו, הצטרפה בשמחה. היא לימדה אותי ריקוד אחר. שמחתי במורתי החדשה. כשעזבתי, היא עוד חוללה עם הקבוצה.

המקום שאני נמצאת בו – הוא על גבעה  (Monte Estoril) ואני נמנעת מהליכות ברגל, גם הברך כמובן מכבידה. אבל אני מתעמלת בחדר. כל בוקר. וכשאחזור ארצה- אשוב לבריכת השחיה שמחיה אותי בכל פעם מחדש.

 

בעוד עשר דקות, אני יורדת בזהירות  ל"פרומנדה" המקומית, והולכת לאכול דג. נקווה שהכל יהיה טוב. הנה, עוד דרך להזדקן יפה: לרקוד, לאכול דג, ולצאת ל"פרומנדה" שעל גדת האוקיינוס האטלנטי.

 

סיום טוב לעוד יום מיוחד.

להזדקן יפה 2

להזדקן יפה פרושו ללמוד. להיות עם ראש שמחפש חידושים.

המשמעות: ללמוד כל הזמן, באופן פורמאלי ולא פורמאלי.

ללמוד. ללמוד. להתעכן. להמשיך ולהתעדכן.

להכיר את השפה המתחדשת. להמשיך להכיר את העולם שבו אני חיה.

ישבתי מול מוחמד היום. רציתי לצלם אותו, אבל הוא נעלם. הוא תוניסאי מוחמד. אני רוצה להכיר אותו. אפשר ללמוד ממנו משהו חדש. והוא רק דוגמא אחת.

לסיכום: ללמוד, בלי מורא ובלי משוא פנים.

להזדקן יפה…

אומרים לי כאן, בפורטוגל, וגם בארץ, שאני מודל להזדהות.

איזה מודל?

מודל של מי שמזדקנת יפה.

והדוברים רוצים להיות כמוני.

אתמול אמר לי חברי, ג'והן, שהוא גם כומר בגאנה, שאני יפה. לא יופי הוליוודי, הוא אמר. יופי אחר.

הבנתי.

אני אישה זקנה.

מזל שהפרתי את הכלל של עצמי ובאתי לעבוד עוד פעם אחת (בתוכנית הגשטלט שמכשירה יועצים ומנהלים)…

 

אני כבר יודעת: אני אישה זקנה.