אני מוצאת שהתנועה חשובה מאד. ושמחת החיים.
אתמול במהלך ארוחה והופעה שהמלון סיפק, פנה אלי ילד קטן, אולי בן 10, חבר בלהקה העממית שהופיעה על הבמה, והציע לי לעלות ולרקוד איתו. הכל היה בתנועות. הוא לא מבין אנגלית ואני לא מבינה פורטוגזית. עליתי איתו ורקדנו. שכחתי שכואבת לי הברך. והוא עם הקסטניטות ביד והרבה ביטחון עצמי, הורה לי באצבע – מתי להסתובב. התבוננתי בו: אני לא עניינתי אותו, אבל הריקוד – כן. הוא נהנה מכל רגע. ואני נהניתי מנותן ההוראות הקטן הזה, שיכול היה להיות נכד שלי.
אחר כך רקדה כל הקבוצה כולה, וגם אני הצטרפתי. אישה, להערכתי בסוף שנות השמונים, שלא מוכרת לנו, הצטרפה בשמחה. היא לימדה אותי ריקוד אחר. שמחתי במורתי החדשה. כשעזבתי, היא עוד חוללה עם הקבוצה.
המקום שאני נמצאת בו – הוא על גבעה (Monte Estoril) ואני נמנעת מהליכות ברגל, גם הברך כמובן מכבידה. אבל אני מתעמלת בחדר. כל בוקר. וכשאחזור ארצה- אשוב לבריכת השחיה שמחיה אותי בכל פעם מחדש.
בעוד עשר דקות, אני יורדת בזהירות ל"פרומנדה" המקומית, והולכת לאכול דג. נקווה שהכל יהיה טוב. הנה, עוד דרך להזדקן יפה: לרקוד, לאכול דג, ולצאת ל"פרומנדה" שעל גדת האוקיינוס האטלנטי.
סיום טוב לעוד יום מיוחד.
החיים בארגונים 
להשאיר תגובה